תשובתו של משה לפרעה ניצבת כהצהרה גאה ובלתי מתפשרת, הנאמרת לא מפי עבד נרצע אלא כמשא ומתן דיפלומטי בין מעצמות. בדבריו, משה דוחה כל תנאי או הגבלה, ורומז כי יציאתם תבטא עצמאות מוחלטת התלויה ברצון ה' בלבד, ללא כל הבטחה לשוב למצרים [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
משה מפרט את הרכב ההולכים בסדר הגיוני וראוי: תחילה הגברים, לאחר מכן הטף, ולבסוף המקנה [רלב"ג]. הפרשנים עומדים על הכפילות של המילה נֵלֵךְ בפסוק. גישה אחת מסבירה כי הכפילות נועדה להפריד בין הקבוצות ולדייק את פנייתם: דור הביניים הוא הדובר, והוא מצהיר כי ילך יחד עם הנערים והזקנים, ולאחר מכן מוסיף כי גם הטף והמקנה יצטרפו אליהם [אלשיך]. גישה אחרת רואה בכך מענה מתוחכם לפרעה: תחילה ניתנת תשובה כללית שכולם יצאו ללא יוצא מן הכלל, ולאחר מכן בא מענה פרטני לשאלתו המקניטה של פרעה, המדגיש שגם הילדים והרכוש ייצאו [מלבי"ם].
הדרישה להוציא את העם כולו, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ, נובעת מכך שאין בעבודת ה' נציגים או ממלאי מקום; ה' קורא לאומה כולה להתאסף סביבו, ועל כולם להתייצב מבלי להותיר איש מאחור [רש"ר הירש]. זוהי חובה המוטלת על הכל בשווה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], כאשר כל קבוצת גיל מביאה עמה את זכותה הייחודית בעבודת ה' [מגלה עמוקות].
באשר להכללת הטף והנשים, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ, רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת היציאה היא חגיגה של שמחה, ואין כל אפשרות לשמוח באמת כאשר הילדים, הזקנים והנשים נותרים מאחור [העמק דבר, הכתב והקבלה, אלשיך, חזקוני]. מעבר לכך, גם הקטנים שטרם הגיעו להבנה שלמה צריכים לטעום את טעמה של החירות, והנשים שותפות מלאות למעמד, בין אם כדי לחול במחולות ובין אם כחלק ממצוות ההקהלה של האומה כולה [קיצור בעל הטורים, ברכת אשר על התורה].
הדרישה לצאת בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ מוסברת על ידי רוב הפרשנים כצורך מעשי והכרחי להבאת קורבנות וזבחים במהלך החג.
בסיום דבריו, משה מנמק את הדרישה הטוטאלית במילים כִּי חַג ה' לָנוּ. המונח חַג כולל בתוכו משמעות כפולה: הוא מבטא הן את השמחה הגדולה של האומה והן את הציווי להביא קורבנות [מלבי"ם]. אף על פי שבדרך כלל מילה זו מציינת מועד קבוע ומוגדר בלוח השנה, כאן היא מקבלת משמעות רחבה ועקרונית יותר [ברכת אשר על התורה]. עם זאת, יש המזהים חג זה באופן ספציפי עם חג השבועות העתידי, שבו עתידים ישראל לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל את התורה [רבנו בחיי].