איום מכת הארבה מגיע לשיאו באזהרה על פלישה חסרת תקדים למרחב הפרטי ביותר של המצרים, ולאחריה תפנית דרמטית שבה משה מסיים את דבריו ונוטש את חדר המלך באופן פתאומי.
המילה וּמָלְאוּ מבטאת מבחינה דקדוקית כי הבתים עצמם יתמלאו לחלוטין בהמון הארבה [אבן עזרא, אבי עזר]. פלישה זו אינה מתמקדת רק בהרס החקלאות בשדות, אלא נושאת בחובה נזק ישיר לבני האדם: הארבה עתיד ליצור צחנה וריקבון בתוך הבתים [מלבי"ם], ואף לפגוע פיזית ביושביהם, לשרוט אותם ולהזיק לעיניהם [ביאור יש"ר].
הכתוב מפרט סדר מדויק של הפלישה: בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כׇל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כׇל־מִצְרַיִם. סדר זה אינו מקרי, אלא משקף עיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שפרעה היה הראשון לחטוא והאשם המרכזי, העונש חודר תחילה לחדריו הפנימיים ביותר, משם עובר לשריו, ורק לבסוף מכה בהמון העם [כלי יקר]. מנגד, קיימת דעה ייחודית לפיה הארבה מעולם לא הספיק למלא את הבתים בפועל. על פי גישה זו, הארבה התחיל לאכול את צמחי השדה, ופרעה המבוהל מיהר להיכנע בטרם החלה הפלישה לבתים, שכן לו היו נכנסים לבתים, רוח הים שהעיפה אותם לבסוף לא הייתה יעילה כדי להוציאם משם [קונטרס חיבה יתירה].
הייחודיות של מכה זו, אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, נובעת מכך שנחילי ארבה אינם תופעה טבעית במצרים, אלא מגיעים מאסיה, ולכן מעולם לא נראו שם קודם לכן [רש"ר הירש]. יתרה מכך, ייתכן שמדובר במינים חדשים ובלתי מוכרים של ארבה שאינם מצויים כלל ביבשה [העמק דבר], תופעה שלא נראתה לא רק על ידי אבותיהם במצרים, אלא גם על ידי אבות אבותיהם שחיו בארצות אחרות [ביאור יש"ר].
סיומו של הפסוק, וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, מתאר את עזיבתו של משה. אף שגם אהרן נכח שם, הפעלים מנוסחים בלשון יחיד משום שמשה היה העיקר והמנהיג [אבן עזרא הקצר]. גישה אחרת רואה בכך תיאור של נס: עיניהם של עבדי פרעה כהו והם כלל לא ראו את משה יוצא, ואפילו פרעה עצמו ראה רק דמות אחת יוצאת, ולא את שניהם [שפתי כהן].
הפרשנים חלוקים לגבי משמעות הפעולה וַיִּפֶן. דעה אחת גורסת כי משה נהג בכבוד מלכות, פנה עם פניו אל פרעה ויצא בהליכה לאחור [אבן עזרא בשם ר' ישועה, פרדס יוסף, הטור הארוך]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה הפנה את עורפו למלך ויצא כאדם פשוט, ללא נטילת רשות. יציאה מופגנת זו ביטאה כעס, התרסה וזלזול, ושיקפה את התמורה ביחסי הכוחות ביניהם [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. משה בחר לנהוג כך משום שידע שפרעה רשע ועיקש שאינו דובר אמת, ולאחר שפרעה כבר הודה בעבר כי "ה' הצדיק" ושב לסורו, משה לא ראה טעם להמתין לתשובתו [אור החיים, ביאור יש"ר, העמק דבר, קאסוטו].
מעבר להפגנת הכוח, ליציאה הפתאומית הייתה מטרה טקטית ברורה. משה ידע שהמצרים שרויים בחרדת רעב בעקבות מכת הברד. הוא הטיל את האיום ויצא מיד כדי לאפשר להם להיבהל, להתייעץ זה עם זה, ולקבל החלטה לשלח את ישראל [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך]. ויש מי שמדייק כי משה לא עזב את הארמון לחלוטין, אלא רק פנה מעם פרעה ונעצר בין עבדיו. נוכחותו השקטה שם היא שגרמה לעבדים להצביע עליו ולומר למלך "עד מתי יהיה זה לנו למוקש", וכך הוחזרו משה ואהרן מיד אל המלך [כלי יקר].