בעיצומה של מכת הארבה, פרעה נמצא בחרדה קיומית אל מול סכנת השמדה. מתוך הלחץ העצום, הוא מזמן את משה ואהרן ומשמיע בקשת סליחה נואשת ורב־שכבתית, אך נמנע מלהבטיח במפורש שישחרר את בני ישראל. ההימנעות מהבטחה מפורשת נובעת מדחיפות השעה שלא הותירה פנאי לאריכות דברים [העמק דבר], או משום שפרעה ידע כי לאחר שהיתל בהם פעמים רבות, ממילא לא יאמינו לו, ולכן בחר רק לרמוז בעקיפין שלא יסרב עוד [ביאור יש"ר, קאסוטו, אבן עזרא].
בדבריו, פרעה עובר במפתיע מפנייה ברבים לפנייה ביחיד, באומרו שָׂא נָא חַטָּאתִי, כלומר סלח לי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפנייה זו כוונה אישית למשה, מתוך יראה וכבוד עצום אליו כמי שנחשב ל"אלוהים לפרעה" והאדם הגדול ביותר במצרים. פרעה הכיר את משה מנעוריו בארמון וידע כי הוא איש עניו הנוטה למחול, בניגוד לאהרן שאת אופיו לא הכיר [כלי יקר]. בנוסף, פרעה חשש שהעונש על פגיעה בכבודו של נביא בשר ודם יכה בו מיד, בעוד שעל פגיעה בכבוד ה' ישנה אריכות אפיים, ולכן מיהר לפייס את משה [אלשיך]. מנגד, יש הסבורים כי הבקשה כוונה ישירות לה', שכן בני אדם אינם יכולים לסלוח על חטא שנעשה כלפי שמיים [העמק דבר, אבן עזרא הקצר]. דעה נוספת מציעה שפרעה השתמש בניסוח סביל וכללי כדי להימנע מההשפלה שבתחינה ישירה בפני נתיניו [קאסוטו].
לאחר מכן, חוזר פרעה ללשון רבים ומבקש וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם. הפרשנים מסכימים כי השימוש בלשון רבים נעשה מתוך נימוס ודרך ארץ כדי לחלוק כבוד לאהרן, אף על פי שפרעה ידע היטב כי משה הוא העיקר והוא זה שמתפלל בפועל. פרעה קיווה שאם משה יסלח לו תחילה, הוא יוכל לשמש כמתווך בינו לבין ה' [כלי יקר].
בבקשתו וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה, פרעה מבטא את עומק האסון. הַמָּוֶת הַזֶּה מתפרש כסכנת גוויעה ברעב, שכן הארבה כילה את כל היבולים שהותיר הברד, ובמדינה שבה לא נהגו לאכול בשר, השמדת החקלאות משמעותה מוות ודאי [רש"ר הירש, ברכת אשר, שטיינזלץ, רבינו בחיי]. מעבר לרעב, הארבה היווה מטרד פיזי מחניק שמילא את הבתים עד אפס מקום, עד שפרעה לא יכול היה לשאת אפילו את מראם [אלשיך, שפתי כהן, ביאור יש"ר], ויש המציינים כי יחד עם הארבה הגיעו גם נחשים ארסיים שהמיתו באנשים [קיצור בעל הטורים].
המילים אַךְ הַפַּעַם וכן המילה רַק נועדו להעביר מסר של סופיות: פרעה מבטיח שזוהי הפעם האחרונה שיבקש מהם להתפלל בעדו, ושלא ימרוד עוד [רבינו בחיי, קאסוטו]. עם זאת, פרשנות מרתקת אחרת חושפת מניע פרקטי בבקשה להסיר רַק את המוות: פרעה התחנן שה' יסיר רק את הארבה החי והמזיק, אך ישאיר במצרים את הארבה שכבר מת והומלח, כדי שישמש כמקור מזון חלופי שיציל את המצרים מהרעב. אולם, ה' לא נעתר לבקשה זו, והרוח נשאה עמה את כל הארבה ללא זכר, אפילו את המלוחים [כלי יקר, אלשיך]. גישה פסיכולוגית מעניינת מוסיפה כי פרעה סבל משתי צרות מקבילות: מכת הארבה, והכבדת לבו שנכפתה עליו כמעין מחלה. בייאושו, הוא ביקש להסיר קודם כל רַק את מכת הארבה, מתוך כוונה לבקש מאוחר יותר רחמים גם על הסרת מחלת העקשנות מליבו [חתם סופר].