המשא ומתן הדיפלומטי בין משה לפרעה מגיע לשיאו, כאשר משה מסרב בתוקף להשאיר במצרים עירבון כלשהו שיבטיח את שובם. תשובתו החד-משמעית מבהירה כי היציאה חייבת להיות מוחלטת, ללא פשרות, וכוללת את כל הרכוש והמקנה מתוך מחויבות עמוקה ובלתי מסויגת לדרישותיו העתידיות של ה'.
כאשר משה מצהיר וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, הוא אינו מתכוון רק לצאן ובקר בודדים, אלא לעדרים שלמים המונים מאות בהמות, שיילקחו כולם על ידי כל אחד ואחד מישראל [העמק דבר]. ההכרזה לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה משמשת כמליצה פיוטית וביטוי מופרז שנועד להדגיש כי אפילו רגל אחת, או שום דבר אחר, לא ייוותר מאחור [אם למקרא, קאסוטו, נתינה לגר].
בביאור המילה פַּרְסָה, הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה רק לבהמות טהורות מפריסות פרסה (בעלות פרסה סדוקה), אלא לכף הרגל כולה. לפיכך, האיסור להשאיר פרסה כולל בתוכו את כל סוגי בעלי החיים, כולל סוסים, חמורים וגמלים [רש"י, מזרחי, אור החיים]. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי המילה אינה נגזרת מלשון פריסה וחלוקה, אלא מלשון כיסוי, ומבטאת את מעטה הקרן העוטף את רגלי הבהמות [רש"ר הירש].
נשאלת השאלה, מדוע יש לקחת גם בהמות שאינן כשרות להקרבה? על כך משיבים הפרשנים כי הצהרת משה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מתפרשת גם במובן הכלכלי: הבהמות הטמאות יילקחו כדי שיוכלו למכור אותן, ובדמיהן לקנות צרכים וזבחים לעבודת ה' [אור החיים, פרדס יוסף]. גישה רעיונית נוספת מציעה כי הלקיחה מהבהמות נועדה כדי ללמוד מהן וממידותיהן כיצד לעבוד את ה' [פרדס יוסף].
ההצדקה המרכזית ללקיחת כל הרכוש טמונה בחוסר הוודאות לגבי אופי העבודה, כפי שמתבטא במילים וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־יְהֹוָה. באמירה זו, משה סותם את הגולל על כל טענה שפרעה עלול להעלות בניסיון להשאיר חלק מהמקנה במצרים [שפתי כהן].
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו בדיוק אותו חוסר ודאות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהספק נוגע לסוג וכמות הקרבנות. בני ישראל אינם יודעים באיזה מין בעל חיים יבחר ה' (שור או כבש), באיזה גיל, או כמה בהמות יידרשו להקרבה, ולכן עליהם לקחת את הכל כדי להיות מוכנים לכל דרישה [אבן עזרא, העמק דבר, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים כי חוסר הידיעה מתייחס לכובד העבודה ולכמותה, מתוך חשש שה' ידרוש יותר ממה שיש בידם [רש"י, מזרחי]. ואף שה' אינו בא בטרוניה עם בריותיו ואינו דורש את הבלתי אפשרי, אם בני ישראל ישאירו מרצונם בהמות במצרים ובסופו של דבר יחסר להם, הדבר ייחשב להם כפשיעה ורשלנות ולא כאונס [משכיל לדוד].
גישה אחרת מרחיבה את חוסר הוודאות לעצם מהות העבודה: ייתכן שה' כלל לא יבקש קרבנות, אלא יצווה על עבודה בלב ובתפילה [דברי דוד], או שידרוש בניית משכן שיצריך שימוש בכלי זהב ואבנים טובות שייקנו בתמורת המקנה [אור החיים].
נקודת מבט ייחודית מפרשת את הביטוי במשמעות של שעבוד: איננו יודעים "את מה נהפוך לעבד לה'". כלומר, אותן הבהמות שהמצרים סגדו להן ועבדו אותן כאלים, יילקחו על ידי בני ישראל ויוכנעו כדי לשרת את ה' [רש"ר הירש].
לבסוף, המילים עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה מבהירות כי פרטי העבודה המדויקים יתגלו להם רק כאשר יגיעו אל היעד במדבר, הלא הוא הר סיני [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, משה רומז לפרעה כי אין זה מן הראוי ומן המוסר לדרוש מה' לפרט את רצונותיו מראש, בטרם יגיעו אל מקום העבודה המיועד [אור החיים].