לאחר אימתה הכבדה של מכת החושך, מגיע המשא ומתן בין משה לשליט מצרים למבוי סתום ומוחלט. רגע לפני המכה האחרונה, מתעצבת עקשנותו של פרעה ולובשת פנים חדשות, פנימיות ומורכבות יותר.
התערבותו של ה' באה לידי ביטוי בכך שהעניק לפרעה כוח פנימי לעמוד בפני הפחד והאימה של המכה, כדי להוביל את המהלך ההיסטורי לתכליתו [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. חיזוק הלב התאפשר גם מבחינה פיזית, כאשר אפלת החושך החלה להתפזר לאטה ונסכה בו ביטחון מחודש [רש"ר הירש]. מעבר לכך, ה' חיזק את לבו מבחינה תודעתית, בכך שגרם לו להאמין כי הוא כבר הסכים למלא את הציווי האלוהי המקורי לשלח את העם, וכי הדרישה החדשה לקחת גם את הצאן והבקר היא עלילה שמשה בדה מדעתו האישית [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על שינוי הלשון בפסוק, המעיד על תפנית פסיכולוגית. בעוד שבמכות הקודמות השתמשה התורה במונח "מאן" (סירב), כאן נכתב וְלֹא אָבָה, כלומר לא רצה ולא הסכים. יש הסבורים כי שינוי זה מצביע על ריכוך מסוים בעמדתו: אם בעבר רצונו היה נטוי בבירור נגד עצם השילוח, הרי שכעת, לאחר שספג מכאובים רבים, הוא הגיע לעמדה מאוזנת יותר. הוא אמנם היה מוכן למשא ומתן, אך פשוט לא הסכים לפרטי הדרישות המחמירות של משה לקחת את הרכוש [הכתב והקבלה, קאסוטו].
מנגד, גישה אחרת רואה בביטוי וְלֹא אָבָה דווקא החמרה והעמקה של הסירוב. על פי גישה זו, "מאן" הוא סירוב חיצוני מן השפה ולחוץ בעוד הלב מהסס, אך חוסר האביה מבטא סירוב עמוק ומוחלט בתוך הלב עצמו [מלבי"ם]. בשלב זה, לאחר שכל טענותיו ההגיוניות קרסו לנוכח המופתים, הסירוב כבר לא נבע מעקשנות שכלית, אלא ממיאוס, קבס ושנאה טבעית לעצם הרעיון של שחרור ישראל [ביאור יש"ר]. פרעה קיבל החלטה נחרצת לעבור על דברי ה' ולשלול את השליחות, גם במחיר חייו שלו [אור החיים].
מתוך החלטה מוחלטת זו, פרעה אף ניסה להתחכם אסטרטגית: מתוך הבנה שכל מכה עד כה הגיעה רק לאחר התראה מוקדמת, הוא החליט לגרש את משה מעל פניו לחלוטין ולנתק עמו מגע. הוא סבר בטעות כי אם משה לא יוכל לראות את פניו כדי להתרות בו, הרי שמנגנון המכות ייעצר ולא יבואו עליו פורענויות נוספות [אור החיים].