רגע השיא של המשא ומתן בין משה לפרעה מסתיים בשבר מוחלט. לאחר שורת מכות וסירובים, חרון אפו של מלך מצרים גובר, והוא מגרש את משה במילים קשות ובאיום נורא על חייו אם יעז לשוב ולהופיע בפניו [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
כיצד העז לפתע פרעה לאיים במוות על מי שהביא עליו חורבן כה כבד והוכיח את כוחו פעם אחר פעם? יש המסבירים כי בנקודה זו התערבה יד ה' והקשיחה את לב המלך ממש באותו הרגע [אבן עזרא הקצר]. גישה אחרת מציעה שפרעה סבר כי ברגע שהסכים לתנאים מסוימים ושילח חלק מהעם, הוא כבר קיים את רצון ה'. לכן, הוא הניח שהמשך הדרישות של משה אינן אלא עלילה והמצאה אישית, וממילא פג תוקפה של שליחותו האלוקית והוסרה ההגנה מעליו [מלבי"ם]. בנוסף, ייתכן שפרעה חשב שמשה איבד את תמיכת עמו, ולכן האמין שיוכל לפגוע בו באמצעות מסירתו לידי רשעי ישראל שביקשו את רעתו [העמק דבר].
בבואם לנתח את לשון הגירוש, לֵךְ מֵעָלָי, מסבירים הפרשנים כי פרעה לא אמר "לך מלפני" מכיוון שבאותה עת הוא כלל לא הביט במשה, אלא רק שמע את קולו. האזהרה רְאוֹת פָּנַי מתייחסת לעצם התחלת המפגש והקבלת הפנים [העמק דבר]. באשר לאיום המפורש תָּמוּת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באיום שלטוני ישיר: אם תשוב, תיחשב כמורד במלכות ואני אצווה להוציאך להורג [אבן עזרא, אבי עזר].
מנגד, גישה רעיונית ייחודית הופכת את משמעות הפסוק על פיה, ורואה בו תחינה של פרעה על חייו שלו, ולא איום על משה. לפי פירוש זה, פרעה הרגיש שכל התבוננות של משה שואבת ממנו את כוחות הקדושה המעטים המחיים אותו. לכן הוא מבקש: לֵךְ מֵעָלָי, כלומר קח ממני רק את כוחות החיים החיצוניים והמקיפים אותי, אך אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כלומר אל תשאב את כוחותיי הפנימיים. לפי קו מחשבה זה, המילה תָּמוּת אינה מופנית למשה, אלא לנפשו של פרעה עצמו. פרעה מזהיר שאם משה יוסיף לשאוב את חיותו הפנימית, נפשו של פרעה תמות מיד [אדרת אליהו].