לאחר שפרעה מתוודה על חטאו ומבקש להסיר את מכת הארבה, משה עוזב את ארמונו ופונה בתפילה אל ה'. בניגוד להתנהלותו במכות קודמות, כדוגמת הצפרדע, הערוב והברד, הפעם משה עוזב מבלי להשיב לפרעה כלל [ביאור יש"ר, קאסוטו]. שתיקה זו נובעת מכך שדברי פרעה הסתכמו בווידוי ובקשה בלבד, שלא הצריכו מענה [קאסוטו]. מעבר לכך, משה כבר ידע כי ה' הכביד את לב פרעה, והבין שהמלך המצרי יעמוד במרדו ולא ישלח את העם עד שתושלם מכת הבכורות, ולכן בחר שלא לכבד אותו בתשובה [ביאור יש"ר, העמק דבר].
באשר ליציאתו של משה, הכתוב מציין וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה. יש המעירים כי הפעם לא מוזכר במפורש שמשה יצא אל מחוץ לעיר כדי להתרחק ממקום של עבודה זרה טרם תפילתו, אף על פי שסביר להניח שנהג כך כדרכו [ברכת אשר על התורה]. פרט נוסף המייחד את יציאתו כאן הוא השמטת שמו של משה; בניגוד לרוב המכות שבהן נאמר במפורש "ויצא משה", כאן הפועל עומד לבדו. הדבר מוסבר על רקע טבעה של מכת הארבה, שעליה נאמר כי לארבה אין מלך. מכיוון שמשה נמשל למלך, שמו הושמט בסמיכות למכה זו [מנחת שי].
לאחר יציאתו, משה מתפלל לסילוק המכה: וַיֶּעְתַּר אֶל ה' [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון עתירה והפצרה נובע מכך שמשה כלל לא הבטיח לפרעה במפורש שיתפלל בעדו, ולכן נזקק לבקש זאת במיוחד מה'. משה מקיים את בקשת פרעה ומתפלל, אף על פי שידע היטב שאין שום ממש בהבטחותיו של המלך בשלב זה [העמק דבר], ובעקבות תפילתו ה' אכן נעתר לו ומסלק את הארבה [קאסוטו].