לאחר מכת החושך המשתקת, נשברת מעט התנגדותו של מלך מצרים, והוא מציע פשרה חדשה בניסיון לשמור על שליטה חלקית בעם ישראל. הוא מרחיב את הסכמתו הקודמת, אך מציב תנאי כלכלי ואסטרטגי ברור לשחרורם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריאה זו התרחשה מיד לאחר שחלפו שלושת ימי החושך, כאשר המצרים יכלו לשוב ולהתנייד [אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש, ביאור יש"ר ועוד]. עם זאת, יש הסבורים כי הזימון נעשה בעצם שעות החושך, ולכן פרעה נאלץ לשלוח שליחים מבני ישראל כדי לקרוא למשה, או שמשה הגיע מעצמו מאחר שהמצרים היו מרותקים למקומם [העמק דבר, מלבי"ם]. בניגוד לפעמים קודמות, פרעה קורא הפעם למשה לבדו, ללא אהרן. הדבר נובע מתוך רצון לחלוק לו כבוד מיוחד בעת המצוקה [העמק דבר], או משום שפרעה קיווה שמשה, שעל פי מסורת חז"ל מילא את הבית באור עם היוולדו, יצליח לסגולתו לסלק את החושך [כלי יקר].
במוקד דבריו של פרעה עומדת נסיגה מעמדתו במכת הארבה, שם אישר רק לגברים לצאת. הפעם הוא מסכים: גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם, כלומר הוא מאפשר גם לנשים ולילדים להצטרף למסע [רבנו בחיי, שטיינזלץ]. אולם, הוא מתנה זאת בכך שרַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג. משמעות המילה יֻצָּג היא שהמקנה יונח ויישאר במקומו תחת שליטה מצרית [רש"י, רלב"ג, רש"ר הירש, מזרחי].
הפרשנים מציעים מספר מניעים לדרישה זו של פרעה להשאיר את המקנה מאחור. הסיבה המרכזית היא פוליטית־אסטרטגית: פרעה ביקש להחזיק ברכושם כעירבון וכמשכון לכך שישראל יחזרו למצרים לאחר העבודה במדבר [אבן עזרא, רש"ר הירש, קאסוטו, בכור שור ועוד]. בנוסף, עמד כאן מניע כלכלי מובהק: פרעה ידע שישראל הם אנשי מקנה ושעיקר עושרם טמון בבהמותיהם. הוא חישב שאם בכל זאת יחליטו לברוח ולא לשוב, לפחות ייוותר בידיו שלל רב ועושר עצום [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך].
לצד זאת, יש המזהים בדרישת פרעה תפיסות תיאולוגיות שגויות. ייתכן שפרעה סבר שאלוהי ישראל הוא אל אוניברסלי שאינו זקוק לקרבנות של בעלי חיים מסוימים, אלא דורש עבודה רוחנית של הגוף והנפש בלבד [תולדות יצחק], או שחשב שהם הולכים לעבוד כעת כוח אלוהי "טוב" שאינו דורש זבחים [מלבי"ם]. דעה נוספת גורסת שפרעה רצה למנוע מישראל לקחת ולשחוט את הצאן, שהיה סמל המזל והעבודה הזרה של מצרים [שפתי כהן]. פרעה גם הניח שאין להם צורך בכל העדרים העצומים רק לצורך הקרבת הקרבנות, ולכן קבע שדי בכך שייקחו עמם מעט בהמות, ואילו רוב הצאן והבקר יישאר [העמק דבר, אלשיך].
מבנה המשפט של פרעה חושף את הפסיכולוגיה והגאווה שעוד נותרו בו. הוא בוחר להקדים את התנאי של השארת הצאן לאישור יציאת הילדים. לו היה אומר קודם שהטף ילך ורק אז דורש את הצאן, אישור היציאה היה מוחלט והתנאי היה טפל לו. בהקדמת התנאי, פרעה מדגיש שהוא עדיין השליט המכתיב את הכללים בשיטת מקח וממכר: רק אם תשאירו את הצאן כמשכון, אסכים לשחרר את הילדים [אור החיים, בית הלוי]. יתרה מזאת, בניסוח זה פרעה הופך את הילדים לטפלים ומשניים למבוגרים, בניגוד גמור לתפיסתו של משה, שראה בנערים ובזקנים, בבנים ובבנות, שותפים שווים ועיקריים בעבודת ה׳ [כלי יקר].