בשיאו של המשא ומתן המתוח בין מנהיגי ישראל לשליט מצרים, הדיון מתפוצץ. פרעה מנסה להכתיב את תנאי הפולחן הישראלי, מסרב לשחרר את העם כולו, ולבסוף מסיים את המפגש בגירוש פתאומי.
בתגובה לדרישת משה להוציא את כל העם, משיב פרעה: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה דוחה את הבקשה לקחת את הטף, ומתיר את היציאה אך ורק לזכרים הבוגרים. למגבלה זו היו מספר מניעים. מבחינה פוליטית, השארת הנשים והילדים במצרים נועדה לשמש כעירבון לכך שהגברים אכן ישובו ולא יברחו לחלוטין [בכור שור, חזקוני]. בנוסף, פרעה נאחז בעצת יועציו, שאמרו לו קודם לכן לשלוח את האנשים, והוא בוחר לפרש זאת בצורה המצומצמת והמילולית ביותר [קאסוטו].
מבחינה רעיונית, דברי פרעה חושפים פער תפיסתי עמוק. פרעה סבר שחיי הדת והעבודה הרוחנית הם נחלתם הבלעדית של הגברים הבוגרים, ועל כן רק הם ראויים לעבודת הקורבנות. זאת בניגוד גמור לתפיסה היהודית, הרואה בנשים ובילדים חלק בלתי נפרד מהעשייה והחוויה הדתית [העמק דבר, חומש קה"ת]. עם זאת, מבחינה טקסית גרידא, יש מהפרשנים המציינים כי אכן רק הגברים היו כשרים לבצע את עבודת הקורבנות הספציפית בבמה באותה העת [צפנת פענח].
את המשך דבריו, כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים, מפרשים הפרשנים בשלוש דרכים עיקריות:
הגישה הראשונה והנפוצה ביותר סבורה כי המילה אֹתָהּ מתייחסת לעבודת ה' או לזביחת הקורבנות. פרעה טוען כלפי משה ואהרון כי עד עכשיו הם הצהירו שמטרתם היחידה היא לזבוח לאלוהיהם. מכיוון שאין זה מדרכם של נשים וילדים קטנים להקריב קורבנות, ברור שאין בהם צורך, ואם מטרתם כנה להקריב ולא לברוח – די בכך שילכו הגברים [רש"י, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה].
גישה שנייה מפרשת כי המילה אֹתָהּ מתייחסת ל"רעה", כלומר לעונש או לאסון שפרעה הזכיר בפסוק הקודם. לפי פירוש זה, פרעה אומר להם שהם הולכים להתפלל ולבקש רחמים כדי להסיר את הרעה המרחפת מעליהם, ואם כן, אין זה הגיוני לסכן את הילדים ולקחת אותם למקום סכנה [אבן עזרא, מלבי"ם].
גישה שלישית מציגה את דברי פרעה כניתוח של טקטיקת משא ומתן. פרעה מאשים את משה ואהרון שהם נוהגים כסוחרים בשוק: הם דרשו מראש מחיר מופרז של הוצאת כל העם והרכוש, רק כדי לאלץ אותו להתפשר ולהעניק להם את מבוקשם האמיתי מתחילת הדרך, שהוא שחרור הגברים בלבד [תולדות יצחק, בכור שור, פרדס יוסף].
השיחה מסתיימת באורח בוטה: וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. הפרשנים שואלים מדוע משה ואהרון המתינו עד שגורשו ולא יצאו מעצמם. התשובה היא שקודם לכן פרעה שלח שליח מיוחד להחזיר אותם אליו, ולכן כללי הטקס המלכותי לא אפשרו להם לעזוב ללא קבלת רשות מפורשת [ריב"א, הדר זקנים].
באשר לזהות המגרש, הפרשנים מסכימים כי מדובר במקרא קצר. מכיוון שנכתב שהם גורשו מאת פני פרעה ולא מפניו, הרי שלא פרעה עצמו קם ודחף אותם החוצה. הגירוש בוצע על ידי שומרי הראש או משרתי הארמון, כפי שנהוג בחצרות מלכים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, קאסוטו]. אקט אלים ופתאומי זה נבע מכך שה' חיזק את לב פרעה, שהפגין עזות מצח מתוך אשליה שסכנת המכות חלפה והוא לא ייפגע שוב [ביאור יש"ר, חזקוני].