לאחר הפצרות יועציו, פרעה משנה את גישתו ומחליט לנהל משא ומתן עם מנהיגי ישראל, בניסיון למזער נזקים ולחשוף את כוונתם האמיתית.
הפועל וַיּוּשַׁב מופיע בבניין סביל, והפרשנים מסכימים כי משה ואהרן לא חזרו מעצמם, אלא הושבו על ידי שליחים שפרעה שלח אחריהם [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ]. יש הסבורים כי היו אלה שריו החשובים של פרעה שליוו אותם חזרה [העמק דבר], או שעבדי המלך הבינו מעצמם את רצונו הלא-מפורש של פרעה להחזירם [רש"ר הירש].
השימוש במילה אֶת מיד לאחר פועל סביל (וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה) מעורר קושי דקדוקי, שכן מילה זו משמשת בדרך כלל לציון מושא ישיר של פועל פעיל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבלשון המקרא ניתן למצוא מבנה כזה שבו המילה אֶת מציינת את מקבל הפעולה גם בפועל סביל [הכתב והקבלה, ברכת אשר, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש המפרשים כי המילה אֶת כאן אינה מילת יחס אלא באה להדגיש את עצם הדבר, כלומר "משה עצמו" [אבן עזרא]. בנוסף, הפועל מופיע בלשון יחיד ולא ברבים ("וישובו"), משום שמשה היה העיקר והדמות המרכזית במשא ומתן [אבן עזרא].
כאשר פרעה אומר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוא מעניק הסכמה עקרונית, אך למעשה מדובר בתכסיס. הוא מנסח את דבריו בסתמיות כדי לבחון אותם ולשמור לעצמו את זכות הווטו על הפרטים [אור החיים, קאסוטו]. מטרתו הייתה להוכיח ליועציו שמשה משקר, ושאם יאשר לכולם לצאת – הם יברחו ולא ישובו לעולם [ביאור יש"ר].
שאלתו הכפולה של פרעה, מִי וָמִי הַהֹלְכִים, אינה רק בקשת מידע, אלא דרישה ליישר קו עם המקובל בעולם העתיק. באותה תקופה, עבודת האלוהים והקרבת הקורבנות היו נחלתם הבלעדית של הכמרים, המנהיגים, הזקנים והגברים החזקים, בעוד שההמון והילדים הודרו מכך. פרעה מניח שרק ראשי העם ייצאו לזבוח, ותמה מדוע הם דורשים להוציא את כולם [רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר, פרדס יוסף, שפתי כהן]. כפילות המילים מִי וָמִי נועדה לומר למשה: הסתכלו ימינה ושמאלה על כל העמים בעולם, וראו מי רגיל ללכת לעבודת פולחן [כלי יקר]. פרעה לא הבין שביהדות המושג "חג לה'" כולל לא רק את עצם העבודה, אלא גם את שמחת החג, ושמחה אמיתית אינה שלמה ללא נוכחות המשפחה כולה, כולל הנשים והטף [כלי יקר].
זווית ייחודית לשאלתו של פרעה מציגה את הדברים כמבחן תיאולוגי. עובדי האלילים הקדמונים האמינו בקיומם של "אל טוב" ו"אל רע". לאל הטוב לא הקריבו קורבנות דמים, אלא באו לפניו עם הנשים והילדים לשמוח במחולות. לעומת זאת, לאל הרע זבחו קורבנות כדי לשכך את כעסו, אך הקפידו להשאיר את הילדים מאחור מחשש שהאל יפגע בהם או ידרוש אותם לעולה. בשאלה מִי וָמִי הַהֹלְכִים, ניסה פרעה לברר איזה סוג של אל הם עובדים: אם יבקשו לקחת את הטף וישאירו את הצאן – הרי זה אל טוב, ואם ייקחו את הצאן לזבחים וישאירו את הטף – הרי זה אל רע [מלבי"ם].