מכת הארבה מתוארת כחורבן מוחלט, המכה במצרים בשני ממדים במקביל: באוויר ועל הקרקע. המכה שוללת מהמצרים לא רק את מקורות המזון שעוד נותרו להם, אלא גם את עצם היכולת לראות את הארץ ואת אור השמש.
הכתוב פותח במילים וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ. המילה "עין" מתפרשת כאן כמראה הארץ וצבעה. נחיל הארבה היה כה עצום וצפוף, עד שלא הניח שום מקום פנוי; מראה הקרקע המוכר נעלם לחלוטין מעיני הרואים, וצבעה של הארץ השתנה לשחור [רבנו בחיי, רלב"ג, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות הכיסוי, ממשיך הפסוק ומתאר וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי החושך נגרם כאשר הארבה המעופף עמד באוויר. ההמון העצום יצר מעין רקיע או אוהל שהבדיל בין השמש לארץ, חסם את קרני האור והטיל צל כבד שהחשיך את האזור כולו [אבן עזרא, רלב"ג, חזקוני, אלשיך, מלבי"ם]. תופעה זו של נחילי ארבה המעופפים בגובה ומחשיכים את האוויר כעשן תועדה גם על ידי נוסעים מתקופות מאוחרות יותר [שד"ל, אם למקרא]. מנגד, יש המפרשים שהחושך מתייחס לקרקע עצמה, שהשחירה מרוב הארבה שנח עליה [רבנו בחיי, קאסוטו]. מעבר לתיאור הפיזי, החושך רומז גם לאפלה הנפשית ולתוגה שירדה על לבבות המצרים לנוכח האסון [ביאור יש"ר], וכן משמש כרמז ספרותי מקדים למכה הבאה בתור – מכת החושך [קאסוטו].
לאחר מכן מתואר שלב האכילה: וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד. הכתוב מדייק להשתמש כאן בפועל "הותיר", בניגוד לפועל "השאיר" שהוזכר קודם לכן בתיאור מכת הברד. ההבדל הוא ש"הותיר" מציין דבר שנותר בדרך הטבע, כמו עצי היער והגינה החזקים שלא נשברו בברד; לעומת זאת, "השאיר" מציין השארה מכוונת ופלאית, כמו החיטה והכוסמת שניצלו מהברד בניגוד לטבען [העמק דבר].
ההשמדה מגיעה לשיאה במילים וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק. מכיוון שהמילה ירק מתייחסת בדרך כלל לעשבי השדה, הפרשנים מסבירים כי הצירוף "ירק בעץ" מכוון לעלים הירוקים של האילנות [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. הארבה לא הסתפק באכילת הפירות והעלים בלבד, אלא כילה גם את הקליפה הלחה והירוקה של העצים ואת שורשי העשבים, ובכך השחית את העצים לחלוטין [מלבי"ם].
בשולי האסון, מתברר כי המצרים ניסו להפיק תועלת כלשהי מהמכה, ואספו חביות רבות של ארבה כדי להמליחו ולאוכלו כפי שהיה נהוג באזורים מסוימים. מסיבה זו, כאשר המכה הוסרה לבסוף, ה' דאג שלא יישאר אפילו ארבה אחד בגבול מצרים, כדי למנוע מהם כל שמחה או הנאה מן המכה [מזרחי, אם למקרא].