מכת הארבה מביאה את מלך מצרים לנקודת שבירה, שבה מצוקתו גוברת לשעה קלה על גאוותו [ביאור יש"ר]. מתוך בהלה, הוא מוסר את הווידוי המלא והמקיף ביותר שלו עד כה, ומכיר בכך שפגע לא רק בבורא אלא גם בשליחיו [קאסוטו].
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא מוסבר כקריאה שנעשתה באמצעות שליחים [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו מהו המניע לאותה בהילות פתאומית של פרעה. גישה אחת תולה זאת בניסיון להציל את שארית החקלאות, שכן פרעה הזדרז לקרוא להם בטרם יאכל הארבה את שורשי התבואה [ספורנו], או בטרם יקלפו החגבים את קליפות העצים וישחיתו אותם כליל [העמק דבר]. מנגד, גישה שנייה סבורה כי המהירות נבעה מסכנת חיים ממשית. לפי גישה זו, לאחר שהארבה כילה את כל הצומח, החלו החגבים לחדור לתוך הבתים. פרעה חשש שהצחנה תעורר מגפת דבר קטלנית [מלבי"ם], או שהחגבים יפגעו בעיני המצרים וימיתו אותם מיתה משונה [שפתי כהן, צאינה וראינה]. הבהלה והפחד העמוק ניכרים היטב גם באופן דיבורו של פרעה בהמשך, שבו הוא מחליף ללא הרף בין לשון יחיד ללשון רבים [ברכת אשר על התורה].
באומרו חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם פרעה מודה שחטא בסירובו לשלח את העם ובכך שזלזל בכבוד ה' [רלב"ג, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי באמירה זו הוא דווקא מכיר בחסד שעושה עמו ה', אשר מזהיר אותו כדי שישוב מרעתו [חזקוני].
כאשר פרעה מוסיף את המילה וְלָכֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הוא מתייחס להתנהגותו הגסה רגעים ספורים לפני תחילת המכה, כאשר ביזה את משה ואהרן וגירש אותם בבושת פנים מהיכלו. פרעה מבין כי עבר על חוקי המלכות המקובלים המחייבים מתן כבוד לשגרירים, קל וחומר לשליחי ה', ולכן הוא מבקש את מחילתם כדי שיסכימו להתפלל בעדו [מלבי"ם]. עם זאת, בולטת העובדה שפרעה מבקש סליחה ממשה ואהרן בלבד, אך אינו מודה שחטא לעם ישראל. בני ישראל היו כה בזויים בעיניו, עד שגאוותו מנעה ממנו להשפיל את עצמו ולהודות באשמה גם כלפיהם [קונטרס חיבה יתירה]. מתברר כי גם ברגע של כניעה מוחלטת, פרעה עדיין מנסה לשמור על שאריות כבודו העצמי [קאסוטו].