הבאת מכת הארבה על מצרים מתוארת כמהלך מדויק המשלב בין פעולת האדם, השגחה אלוהית וכוחות הטבע. כאשר הכתוב מציין וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ, מוסבר כי משה פעל מתוך ענווה וחלוקת כבוד לה'; אף שהיה יכול לחולל את הנס בידו בלבד, הוא בחר להשתמש במטה שעליו חקוק השם המפורש [שפתי כהן, אלשיך].
בעקבות נטיית המטה, הביא ה' את הארבה באמצעות רוּחַ קָדִים. רובם המוחלט של הפרשנים מסכימים כי מדובר ברוח מזרחית. השם "קדים" נובע מכך שהמזרח נחשב ל"קדם" – החזית וההתחלה, שכן משם זורחת השמש, בעוד המערב מכונה "אחור" [אבן עזרא, חזקוני, תולדות יצחק]. מכיוון שמצרים ממוקמת בדרום-מערב, הרוח המזרחית נשבה בדיוק לכיוונה [רש"י].
הפרשנים מציעים כמה סיבות לבחירה דווקא ברוח זו. גישה אחת מסבירה כי רוח הקדים היא רוח חמה מאוד, וזהו האקלים האידיאלי שבו הארבה מתרבה ומתפשט [הטור הארוך, פענח רזא]. גישה אחרת מציינת שאין זה מטבעו של הארבה להימצא במצרים, ולכן נדרשה רוח מזרחית חזקה כדי להביאו ממרחקים, מארצות כמו ערב או בבל [ביאור יש"ר, מלבי"ם, שד"ל]. מנגד, יש המציינים כי מקום גידולו הטבעי של הארבה הוא דווקא בדרום (כוש), ולכן יש הסבורים שהמילה "קדים" אינה מציינת כיוון מזרחי אלא משמשת כשם כללי לרוח עזה וחזקה מכל כיוון שהוא [קאסוטו], או שמדובר ברוח דרומית-מזרחית [שד"ל]. מעבר להסברים הפיזיקליים, ישנה גם משמעות רוחנית: רוח הקדים מוכנת ומועדת מראש על ידי ה' ובית דינו לשמש ככלי לפורענות ולהענשת רשעים לאורך ההיסטוריה [רבנו בחיי].
הרוח נשבה כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה. משך הזמן הארוך נועד לאפשר לארבה להגיע מארץ רחוקה [קאסוטו], והרוח שוטטה בכל רחבי הארץ כדי לאסוף את נחילי הארבה מכל מקום [רש"ר הירש]. סביב אופי נשיבת הרוח מתקיימת מחלוקת מעניינת: יש הסבורים כי המילה נִהַג מלמדת שה' הסיע את הרוח בעל כורחה, בניגוד למזג האוויר הטבעי של אותו יום [מלבי"ם]. לעומתם, יש המפרשים שה' הנהיג את הרוח בנחת, כמנהגו הטבעי של העולם ולא בסערה פתאומית, כדי להראות שביכולתו להכות במצרים גם דרך תופעות הנראות כטבעיות לחלוטין [העמק דבר]. הרוח למעשה המתינה ונשבה כל הלילה, שכן ה' ייעד את תחילת המכה ליום המחרת [אלשיך].
ואכן, הפורענות התרחשה בבוקר, כפי שנאמר הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה. הבוקר הוא הזמן המיועד בתנ"ך הן להיפרע מן הרשעים והן להביא ישועה לצדיקים [רבנו בחיי]. הכתוב מדגיש שהרוח רק נָשָׂא (הרים והביא) את הארבה, אך הארבה עצמו נחת והתיישב במדויק בתוך גבולות מצרים בלבד. הדיוק הגיאוגרפי הזה מוכיח שלא היה מדובר בסערה עיוורת של הטבע, אלא במהלך אלוהי מושגח ומכוון [אבן עזרא, אלשיך].