סילוקה של מכת הארבה ממצרים מתבצע באותה דרך טבעית לכאורה שבה החלה, באמצעות מערכת הרוחות, אך בעוצמה ובכיוון הפוכים לחלוטין. מהלך זה לא רק מסיים את המכה, אלא מותיר חותם גיאוגרפי והיסטורי מוחלט שמונע מהמצרים כל תועלת משאריות המכה.
המהלך מתחיל כאשר וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם. הפרשנים מסכימים כי "רוח ים" משמעותה רוח מערבית. הכינוי "ים" מתייחס לים התיכון, הנמצא ממערב לארץ ישראל, וממנו נושבת הרוח אל עבר מצרים [אבן עזרא, קאסוטו]. מבחינה לשונית, הפועל להפוך מתייחס בדרך כלל לעצם שעובר את השינוי, אך כאן התוצאה עצמה, הרוח החדשה שנוצרה, היא מושא הפעולה [רש"ר הירש]. רוח זו הגיעה כדי לנגוד את רוח הקדים המזרחית שהביאה את הארבה מלכתחילה [רשב"ם, בכור שור, חזקוני]. הרוח המערבית הייתה צריכה להיות חָזָק מְאֹד (כאשר המילה "רוח" משמשת בפסוק זה בלשון זכר) כדי להתגבר על עוצמתה של הרוח המזרחית הקודמת, ולשאת את הארבה הרחק ממצרים [קאסוטו, מלבי"ם].
הרוח נשאה את נחילי הארבה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף. משמעות הפועל היא השלכה והטבעה בכוח בתוך הים [קאסוטו, חזקוני]. ים סוף ממוקם ממזרח למצרים, כך שהרוח המערבית הדפה אותם אל הים שמנגד [אבן עזרא הקצר, קאסוטו]. יש ששאלו מדוע ה' לא השתמש באותה רוח מזרחית כדי להדוף את הארבה אל הים הקרוב יותר שבמערב מצרים. התשובה לכך מבוססת על הכלל שאין קטגור נעשה סנגור, כלומר הרוח שהביאה את הפורענות אינה זו שתסלק אותה [משכיל לדוד]. הבחירה להטביע את הארבה דווקא בים סוף נועדה למנוע ממנו להזיק לארצות אחרות [קונטרס חיבה יתירה], ויש בה גם רמז מקדים וסמלי לאחריתם של המצרים עצמם, שעתידים לטבוע באותו הים בדיוק מבלי שיישאר מהם איש [קאסוטו, פענח רזא].
ההדגשה לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד מצביעה על סילוק מוחלט, עד כדי כך שאפילו חגבי הארבה שהמצרים כבר צדו, המליחו והכינו למאכל, קמו לתחייה ופרחו אל הים, כדי שהמצרים לא יפיקו שום תועלת או הנאה מן המכה [רש"י, גור אריה, מלבי"ם]. פרעה, בבקשתו להסיר "רק את המוות הזה", קיווה להשאיר לפחות את הארבה המלוח כפיצוי על הנזק, אך ה' סירב לכך [משכיל לדוד].
גישה מרכזית בקרב הפרשנים מבחינה בין סוגי המכות. מכות שנבראו במיוחד כעונש, כמו צפרדעים וכינים, מתו במקומן כשהמכה הסתיימה. לעומת זאת, מכות שהורכבו מבעלי חיים קיימים שהובאו למצרים, כמו הערוב והארבה, לא מתו על אדמת מצרים אלא סולקו ממנה והוחזרו למקומם, וזאת כדי שהמצרים לא ייהנו מעורותיהם ומבשרם [בכור שור, הדר זקנים, הטור הארוך]. בנוסף, סילוקו המוחלט של הארבה רומז גם ליציאתם העתידית של בני ישראל, שמשולים לארבה, שיצאו כולם ממצרים מבלי להותיר אחריהם דבר, ואפילו את עצמות השבטים לקחו עמם [שפתי כהן].
לסיום, סילוק הארבה בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם אינו רק תיאור נקודתי, אלא הבטחה היסטורית. תפילתו של משה פעלה לדורות, ומאז ועד היום ארבה אינו משחית את גבולות מצרים. גם אם נחילי ארבה פולשים לארץ ישראל וחוצים את הגבול, הם אינם אוכלים מיבול מצרים כלל. זאת בניגוד למכת הצפרדעים, שם התפלל משה שרק ביאור תישארנה, ולכן נותר בנילוס מין תנין מסוכן וטורף כזיכרון עולם למכה, בעוד שמהארבה לא נותר זכר [רבנו בחיי, רבנו חננאל, תולדות יצחק].