לאחר סירובו העיקש של פרעה לשלח את בני ישראל, מגיעה העת להנחית על מצרים את מכת הארבה. הציווי האלוהי למשה דורש ממנו לבצע פעולה סמלית שתזמן את נחיל החרקים העצום, אשר תפקידו לכלות לחלוטין את שארית הפליטה החקלאית ששרדה את ההרס שהותירה מכת הברד.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת המילה בָּאַרְבֶּה המופיעה בציווי "נְטֵה יָדְךָ... בָּאַרְבֶּה". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה הפשוטה היא "בשביל מכת הארבה" או "בעבור הארבה". עם זאת, פרשנים אחרים רואים בכך תיאור של כיוון ההצבעה; משה נדרש לנטות את ידו אל עבר הצד הדרומי או המזרחי שממנו עתיד הארבה להגיע. פעולה זו משולה לאדם המניף את ידו כדי לקרוא לחברו מרחוק, ומטרתה הייתה לעורר את הארבה ממקום מנוחתו במזרח ולהביאו למצרים, מקום שבו חרקים אלו אינם מצויים בדרך טבע [ספורנו, העמק דבר, רש"ר הירש, שפתי כהן]. גישה שלישית וציורית יותר מציעה שמשה ביצע פעולה סמלית ממשית: הוא אחז ארבה בידו, קשר ארבה אל מטהו, או הזכיר את שמו המפורש של החרק בדיבור בעת נטיית היד [אור החיים, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא בשם ר' משה הכהן].
מנגד, יש שדוחים לחלוטין את הרעיון שמשה אחז בארבה פיזי. ההסבר לתוספת המילה בָּאַרְבֶּה נובע מכך שבניגוד למכות קודמות, כמו דם או צפרדעים, שבהן הפעולה עצמה רמזה על מהות המכה (כגון הכאת מי היאור), בנטיית היד באוויר אין כל רמז מובנה לארבה. לכן משה היה צריך לכוון במחשבתו במפורש אל הארבה כדי להביאו [גור אריה]. באשר ליעד ההצבעה, עולה השאלה מדוע משה נצטווה לנטות את ידו עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם ולא על הים, שכן משם אמורות להגיע הרוחות נושאות הארבה. התשובה לכך היא שהקב"ה שמר את נטיית היד על הים לשעת קריעת ים סוף, ולא רצה שיעשה בה שימוש כעת [חזקוני].
באשר לעצם הגעת הארבה, הנס המרכזי לא היה בעצם קיומם של החרקים עצמם, המצויים בשפע ומהווים תופעה מוכרת בארצות המזרח, אלא בשליטה האלוהית המוחלטת והמדויקת על הרוחות שהובילו אותם למצרים בדיוק בזמן הנכון, ובהמשך סילקו אותם משם [אברבנאל]. יש אף שרואים בארבה יצירה שהוכנה מראש והמתינה לרגע זה, כך שנטיית היד רק זימנה את החרקים לעלות [אלשיך]. נחיל זה היה חסר תקדים בגודלו, כלל מינים רבים בצבעים שונים, והחשיך לחלוטין את הארץ [צאינה וראינה].
השלב הסופי של הפסוק מתאר את ההרס המוחלט: וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד. אכילה זו כללה את כל ירק העץ ועשב השדה [העמק דבר]. הפרשנים מדייקים בבחירת המילה הִשְׁאִיר. בשפה המקראית קיים הבדל דק בין "נותר", המציין שארית אקראית, טפלה וחסרת חשיבות (כמו ענפי העצים שנשברו), לבין "שאר", המציין שארית בעלת חשיבות שהושארה בכוונה. הברד לא פסח על תבואות החיטה והכוסמת במקרה; ה' השאיר אותן שלמות בכוונה ובתכנון מראש, במיוחד כדי שיהוו מאכל למכת הארבה שבאה בעקבותיו [הכתב והקבלה, מלבי"ם, אלשיך].