שמות, פרק י׳, פסוק י״ב

ה' מצווה על משה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה, כלומר להניף את ידו בעבור מכת הארבה ולכוון אליה במחשבתו או בדיבורו, ויש הסבורים שאף אחז בחרק ממש. משה נדרש להצביע אל הארץ ולא אל הים, שכן נטיית היד על הים נשמרה לקריעת ים סוף, ופעולה זו נועדה כקריאה מרחוק לנחיל חסר תקדים בגודלו כדי שיתעורר וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. הנס לא התבטא בעצם קיומם של החרקים, אלא בשליטה האלוהית המדויקת ברוחות שזימנו אותם ממקום מנוחתם במזרח. תפקיד הארבה היה וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד, כאשר הפועל "השאיר" מדגיש כי ה' שמר בכוונה תחילה על תבואות מסוימות מפני ההרס הקודם, במיוחד כדי שישמשו כעת מאכל למכה זו.