העימות בין שליט מצרים למנהיג העברים מגיע לנקודת שבירה. בעקבות הדרישה להוציא את העם כולו לעבודה רוחנית במדבר, מגיב השליט בתערובת של עוקצנות מרירה, סירוב מוחלט ואיומים קשים. דו-שיח זה חושף את החשדנות העמוקה ואת ההתנגשות האידיאולוגית בין הצדדים.
תגובתו של פרעה, יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, נאמרת בכעס רב ורוויה באירוניה מרירה ולגלוג [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. פרעה למעשה אומר: מי ייתן ועזרת אלוהיכם תהיה רחוקה מכם, בדיוק כפי שאני רחוק מלהסכים לשלח אתכם. חלק מהפרשנים מבינים משפט זה כמעין קללה מותנית; מכיוון שאין בכוונתי לשלח את הילדים, ממילא אלוהים לא יהיה עמכם [רלב"ג, כלי יקר]. יתרה מכך, פרעה טוען כי הדרישה לקחת ילדים קטנים להקרבת זבחים היא שקר גלוי, שכן אין זה מדרכם של ילדים לעבוד עבודה זו. לכן הוא מטיח בהם שכשם שהם דוברי שקר בשם אלוהים, כך אלוהים יקצוף עליהם ויעזוב אותם [ביאור יש"ר]. זווית נוספת מציעה כי פרעה, שהאמין בשניות של אל טוב ואל רע, תפס את אלוהי ישראל כאל של הרס ורעות בעקבות המכות שניחתו על מצרים. לכן הוא "מברך" אותם בציניות שהאל ההורס יישאר עמם, אך הוא מסרב לשלוח את הילדים אל המדבר כדי שלא ייהרגו שם על ידו [מלבי"ם, רלב"ג, תולדות יצחק].
בהתייחסותו לילדים, המיוצגים במילה טַפְּכֶם, מציינים הפרשנים כי מונח זה כולל פעמים רבות גם את הנשים יחד עם הילדים [קאסוטו]. פרעה טוען שעבודת אלוהים אמיתית, כמו תפילה וזביחה, דורשת ריכוז, והילדים רק יטרידו ויבלבלו את העובדים. עצם ההתעקשות לקחת את המשפחות כולה מוכיחה לו שאין מדובר בחג דתי, אלא בבריחה מוחלטת מעבדות לחירות [חתם סופר]. כמו כן, פרעה מבהיר בדרך של קל וחומר: אם אינני מסכים לשלח את הילדים, קל וחומר שלא אסכים לשלח את הצאן והבקר, שהיו בעלי ערך כלכלי רב עבורו [רש"י, ספורנו, מזרחי, שפתי חכמים].
החלק השני של דברי פרעה, רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, מתפרש בשלושה ערוצים מרכזיים: כוונת הלב, איום בעונש, ואזהרה אצטגנינית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה קורא את כוונותיהם הנסתרות. הוא מצהיר כי המזימה ה"רעה" שלהם לברוח ממצרים לחלוטין ניכרת ומשתקפת בבירור על פניהם, ממש כשם שאדם קורא את פני חברו [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. עצם הבקשה לקחת את כל הרכוש והמשפחות היא העדות הניצחת לכך שאין בכוונתם לשוב [רמב"ן, הטור הארוך].
מתוך החשד הזה, פרעה עובר לאיום ישיר. הוא מזהיר אותם שאותה רעה שהם מתכננים לעשות – קרי, הבריחה – תתהפך עליהם כמידה כנגד מידה, והם לא יצאו ממצרים כלל [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, ריב"א]. לחלופין, הוא מאיים כי מכיוון שזיהה את כוונתם לשטות בו, הרעה והעונש מאיתו קרובים לבוא עליהם בחמה שפוכה [שד"ל, אבן עזרא, הטור הארוך]. מעבר לאיום השלטוני, מועלית גם סכנה מעשית: פרעה מציג את תוכניתם כחוסר אחריות משווע, שכן לקיחת טף למדבר ציה ושממה ללא מקורות מחיה תביא בהכרח למותם ברעב, והם למעשה רצים לקראת אסונם שלהם [העמק דבר, ספורנו].
לצד הפירושים הפשטניים, מסורת מדרשית ענפה מציגה פרשנות אסטרולוגית ומיסטית לפסוק. על פי קו זה, פרעה, שהיה אצטגנין גדול, טוען כי הוא רואה במערכת המזלות כוכב ספציפי ששמו "רעה" (המזוהה עם כוכב מאדים ואדום) עולה לקראתם במדבר. כוכב זה מהווה סימן מובהק לשפיכות דמים, חרב ומוות [רש"י, כלי יקר, רבנו בחיי, הדר זקנים]. פרעה משתמש בטיעון זה כדי לשכנע אותם להשאיר את הנשים והילדים מאחור, בטענה שבעוד הגברים אולי יוכלו לתקן את גזירת הכוכב באמצעות דם קורבנות, לנשים ולילדים אין דרך להינצל מהטבח הצפוי [כלי יקר, בית הלוי]. הפרשנים מסבירים כי ה' לא ביטל את גזירת הכוכב, אלא המתיק והפך אותה: במקום דם של הריגה, הסימן התממש בדם של מצוות ברית המילה. דבר זה קרה שנים מאוחר יותר, כאשר יהושע בן נון מל את בני ישראל עם כניסתם לארץ. בכך הוסרה "חרפת מצרים" – אותה טענה וחרפה של המצרים שציפו לראות את ישראל מתבוססים בדמם במדבר תחת השפעת הכוכב הרע [רש"י, רבנו בחיי, הרא"ש, גור אריה, משכיל לדוד, פרדס יוסף]. לבסוף, יש המזהים במילה "רעה" רמז לשמו של אל השמש המצרי, "רע", כשהמסר של פרעה הוא שכוחו של האל המצרי יקום נגדם ויכה בהם [קאסוטו].