שמות, פרק י׳, פסוק ט״ו

קרה לכם פעם שהסתכלתם לשמיים באמצע היום וראיתם ענן ענק שפתאום מסתיר את השמש והופך את היום ללילה? במצרים, בזמן מכת הארבה, קרה דבר דומה אבל עצום הרבה יותר. מיליוני חרקים הגיעו יחד ויצרו חורבן מוחלט באוויר ועל הקרקע. הנחיל היה כל כך צפוף, עד שהוא כיסה את עֵין הארץ. המילה הזו לא מדברת על עין שרואה, אלא על המראה והצבע של האדמה. המצרים פשוט לא יכלו לראות את הקרקע המוכרת שלהם, והכל נראה שחור מרוב חרקים. לא רק שהאדמה כוסתה, אלא גם וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ. כמות הארבה שעפה באוויר יצרה מעין אוהל ענק וצפוף שחסם את קרני השמש והחשיך את כל האזור. כשהם נחתו, הארבה אכל את כל מה שהוֹתִיר הברד, כלומר את כל העצים החזקים והצמחים שהצליחו לשרוד את המכה הקודמת בדרך הטבע. ההרס היה מוחלט ולא נשאר שום יֶרֶק. בדרך כלל המילה הזו מתארת עשבי שדה, אבל כאן הכוונה היא גם לעלים הירוקים של העצים. הארבה לא עצר שם, אלא אכל גם את הקליפה הלחה של העצים ואת שורשי הצמחים. המצרים המיואשים ניסו לאסוף את הארבה לחביות כדי להמליח ולאכול אותו, אבל ה׳ דאג שבסוף המכה לא יישאר אפילו חרק אחד, כדי שהם לא ירוויחו שום דבר מהאסון.