שמות, פרק י׳, פסוק כ״ג

מכת החושך המחישה את עליונות ה' על אלילי מצרים באמצעות אפלה עבה ומוחשית שכיבתה כל מקור אש, עד שלֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו שעמד בסמוך אליו. בשל העיוורון, חוסר היכולת הפיזית לזוז באוויר הסמיך, או פחד מחזיונות אימה, המצרים שותקו ולֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו, כלומר לא יצאו מבתיהם במשך שְׁלֹשֶׁת יָמִים. במהלך ימי השיתוק גמלו בני ישראל חסד עם המצרים והאכילו אותם כדי שלא יגועו ברעב. בניגוד למצרים, וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם, שכן האור לא הוגבל לאזור מסוים אלא ליווה ברציפות כל יהודי באשר הוא, ואף האיר לו כאשר שהה בביתו החשוך של מצרי.