לאחר שבירת הלוחות וחטא העגל, מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל עומדת למבחן. הפנייה האלוהית משלבת תוכחה קשה עם דאגה לעתיד העם, ומציגה את ריחוק השכינה דווקא כאמצעי הגנה. עצם הקריאה לעם בשם החביב "בני ישראל" מבטאת רצון לפייסם מתוך הכרה באבלם [הטור הארוך, ביאור יש"ר]. עם זאת, ה' פונה גם אל יחידי הסגולה וזקני העדה, ומבהיר כי גם הם נושאים באחריות משום שלא הוכיחו את החוטאים ולא מיחו בידם [מלבי"ם, שפתי כהן].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לגבי ההכרזה רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ היא שההחלטה שלא להשרות את השכינה בתוך העם נועדה למעשה לטובתם ולהגנתם [ספורנו, שד"ל, רש"י, בכור שור]. מכיוון שמדובר בעם בעל הרגלים רעים שקשה לו לשנות את דרכיו [רלב"ג], כל מרידה נוספת בנוכחותו הישירה של ה' תעורר זעם שיביא להשמדתם המוחלטת בשבריר שנייה [רש"י, מזרחי, פרדס יוסף]. נוכחות אלוהית דורשת שלמות מוחלטת, ולכן הנהגת עם חוטא מקרוב תהווה חילול ה', והורדת רמת ההשגחה היא תנאי להישרדותם [רש"ר הירש, נחלת יעקב]. גישה נוספת מסבירה שהעם העדיף לקבל עונש של השמדה חלקית מאשר לאבד את השכינה, ולכן ה' נאלץ להבהיר להם שהשמדה זו לא תהיה חלקית, אלא כליון מוחלט ומהיר שלא ישאיר מהם זכר [העמק דבר]. פרשנות ייחודית אחת מציינת כי משמעות המילה אֶעֱלֶה בפסוק זה היא דווקא ארד [רא"ש].
הציווי וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ מהווה עונש מיידי על חטא העגל [רש"י, מזרחי]. הפרשנים נחלקים בשאלה מהו אותו "עדי". גישה אחת רואה בו סמל פיזי: הבגדים החמודים שעליהם הוזה דם ברית הקורבנות במעמד הר סיני, שהעידו על קבלת התורה [רבנו בחיי, ריב"א, רבנו חננאל]. הגישה השנייה רואה בעדי מהות רוחנית: השלמות הרוחנית והכתרים שקיבלו כשזעקו "נעשה ונשמע", או כלי נשק רוחניים שעליהם חקוק השם המפורש, אשר הגנו עליהם מפני מלאך המוות [ספורנו, רלב"ג, צאינה וראינה].
קושי מרכזי שעולה בפסוק הוא מדוע ה' מצווה על העם להוריד את העדי, הרי בפסוק הקודם כבר נאמר שהעם התאבל ולא שם את עדיו עליו. הפרשנים מציגים מספר דרכים ליישב זאת:
תחילה העם הסיר את העדי רק באופן זמני כאות אבלות, מתוך מחשבה שיוכלו להחזירו מאוחר יותר, וכעת ה' מצווה עליהם להסירו לצמיתות [שפתי חכמים, דעת זקנים, הדר זקנים].
הסבר אחר הוא שהעם הסיר רק חלק מן העדי או שהסתיר אותו מתחת לבגדים, וכעת נדרשה הסרה מוחלטת וגלויה [בכור שור, צאינה וראינה].
יש המחלקים בין החומר לרוח: העם הסיר מעצמו את התכשיטים הפיזיים, וכעת ה' דורש מהם להסיר גם את הכתרים הרוחניים [ברטנורא].
פירוש עמוק נוסף מציע כי לישראל היו שני כתרים, כנגד "נעשה" וכנגד "נשמע". לאחר החטא, העם הבין שעבר על ה"נעשה" והסיר כתר זה מעצמו, אך הותיר את כתר ה"נשמע" המייצג את לימוד התורה. ה' מצווה עליהם להוריד גם אותו, שכן לימוד ללא עשייה מאבד את ערכו [משכיל לדוד].
מבחינה פסיכולוגית, יש הבדל בין אדם שמתבייש ומסיר את עדיו מעצמו, לבין אדם שמצטווה לעשות זאת על ידי אחר, והציווי נועד להעצים את הבושה וההכנעה [חזקוני]. כמו כן, מכיוון שמתנות רוחניות אינן נלקחות בכוח, ה' דרש מהם להסיר את העדי מרצונם [ספורנו]. יש אף הסבורים כי הציווי הופנה גם למשה עצמו, כדי שלא תחלש דעתם של ישראל [ריב"א].
בסיום הפסוק נאמר וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. רוב המפרשים מסכימים כי משמעות הדבר היא שה' ימתין לראות את התנהגות העם, את מידת אבלם ותשובתם, ולפי זה יקבע את עתידם [הטור הארוך, אבן עזרא, קאסוטו]. חלק מפרשים זאת כהשהיית העונש על שארית העוון למועד מאוחר יותר [רש"י, מזרחי, ברכת אשר]. מנגד, פרשנים אחרים מוצאים במילה זו רמז עמוק של חיבה ורחמים: ה' בוחן כיצד לכלכל ולהנהיג אותם בבטחה גם ללא נוכחות השכינה, ומתוך תשובתם יתגלגלו עליהם רחמים שיביאו בסופו של דבר לסליחה ולנתינת יום הכיפורים [ביאור יש"ר, שד"ל, העמק דבר, שפתי כהן].