בקשת ההתגלות העליונה של משה נתקלת בגבול הבלתי עביר שבין הבורא האינסופי לבין הנברא המוגבל. התשובה האלוהית משרטטת את קצה גבול ההשגה האנושית בעולם הזה.
מבחינה טקסטואלית ולשונית, המילה לִרְאֹת כתובה במקור ללא האות וי"ו, והמילה יִרְאַנִי מנוקדת בפתח, אף שיש מי שציין כי היא מנוקדת בקמץ [מנחת שי, אבן עזרא].
כאשר ה' אומר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי, המושג פָּנָי מסמל את מהותו ועצמותו המוחלטת של ה', שאותם בלתי אפשרי להשיג [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, נחלת יעקב]. אין הכוונה שניתן להבין את מידותיו של ה' כפי שמבינים פעולות של אדם קרוב, שכן השגתו היא מעבר לכוח התפיסה האנושי [קאסוטו]. גישה נוספת מסבירה כי ה' הראה למשה דימוי שלו כמתעטף בטלית ומתפלל כדי ללמדו כיצד לעורר את מידות הרחמים, אך גם בדימוי מייצג זה לא ניתן היה להסתכל ישירות ב"פנים", שכן השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס כיצד ה' מפעיל את רחמיו בעולם [חומש קה"ת].
הסיבה למניעה, המבוטאת במילים לֹא תוּכַל, אינה נובעת מחוסר רצונו של ה' להשפיע מאורו או מחסרון נתינה, אלא מחוסר יכולתו של האדם להכיל שפע רוחני כה עצום [ספורנו, רש"ר הירש]. האור האלוהי כה חזק, עד שאפילו אילו היה חודר מבעד לנקב קטן כקוף המחט, לא היה ניתן לעמוד בו [תורה תמימה]. מנגד, יש שראו בסירוב זה מידה כנגד מידה: מכיוון שמשה הסתיר את פניו מתוך יראה בסנה הבוער וסירב להעמיק בהשגה אז, נמנעה ממנו כעת ההשגה השלמה ביותר [תורה תמימה, נחלת יעקב]. טעם נוסף להסתרת הפנים הוא חינוכי – כדי למנוע מבני האדם לנסות ליצור תמונות ופסלים של האל [שד"ל].
ההכרזה כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי מתפרשת בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שראיית ה' גורמת למוות מיידי, בדומה לתגובתם של יעקב ומנוח שחששו לחייהם לאחר שראו מלאך, ולכן ה' למעשה דואג לחייו של משה ומגן עליו [אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, אור החיים]. אולם, פרשנים אחרים מסבירים כי המוות אינו עונש, אלא תוצאה טבעית: הגוף החומרי והעכור מונע את ההשגה, ועוצמת הגילוי היא כזו שעוד בטרם יספיק האדם להשיג את המראה, נפשו תתנתק מגופו מעוצמת החוויה [רמב"ן, רקנאטי, ביאור יש"ר].
הקביעה האלוהית אינה מוגבלת רק לבני אדם רגילים. המילה הָאָדָם מכוונת גם לאדם השלם והמיוחד ביותר, ואף לצדיק גמור [אור החיים, העמק דבר]. יתרה מכך, המילה וָחָי מרחיבה את המניעה אל מעבר לעולם האנושי, וכוללת אפילו את מלאכי השרת ו"חיות הקודש" הנושאות את המרכבה האלוהית, שגם הם אינם יכולים לראות את כבוד ה' במלואו [אבן עזרא, חזקוני, הדר זקנים, מלבי"ם, רבנו בחיי, רקנאטי].
מתוך ההגבלה של ראיית ה' בחיים, מסיקים פרשנים רבים הבטחה לעתיד: המניעה קיימת רק בעולם הזה, אך לאחר המוות, כאשר הנשמה משתחררת ממגבלות הגוף, זוכים הצדיקים להשיג את אור השכינה ולראות את מה שנמנע מהם בחייהם. זהו אחד הרמזים בתורה לקיומו של העולם הבא [אור החיים, רבנו בחיי, רקנאטי, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, פרדס יוסף]. עם זאת, יש המסתייגים מפירוש זה וטוענים כי הוא מכניס לתוך הכתוב מושגים שאינם נמצאים בו, וכי כוונת הפסוק היא פשוטה – אין תפיסה אנושית לאל עלי אדמות [קאסוטו].
לבסוף, לנוכח הצהרה מוחלטת זו, מתעוררת סתירה לכאורה מול נביאים אחרים, כישעיהו שהעיד על עצמו "ואראה את ה'". ההסבר לכך טמון בהבדל המהותי שבין נבואת משה לשאר הנביאים: שאר הנביאים חוו את נבואתם מתוך חלום, בעד מחיצה או דרך "מראה שאינה מאירה" (אספקלריה), ולכן יכלו לתאר ראייה מסוימת. לעומת זאת, משה התנבא כשהוא ער ומבעד ל"מראה מאירה". דווקא משום שראייתו של משה הייתה צלולה, ברורה וישירה כל כך, היה הכרח להציב לה את הגבול המוחלט של אי-ראיית הפנים [תורה תמימה, חזקוני, פרדס יוסף].