לאחר שהחטא החמור של עם ישראל ועונשו התפרסמו ברבים, עומד משה ומבקש מה' שגם הסליחה ומציאת החן יהיו גלויים ומפורסמים. משה קושר את גורלו באופן מוחלט עם גורל האומה, וחוזר שלוש פעמים על הצירוף המאחד אותו ואת העם. הוא מבהיר כי עצם ההגעה לארץ ישראל חסרת משמעות ללא נוכחותו הישירה של ה', ומוטב היה שלא לצאת לדרך כלל אם לא תתלווה אליהם השגחתו הגלויה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו].
בפנייתו שואל משה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא. המילה אֵפוֹא מתפרשת על ידי חלק מהפרשנים כעיטור לשוני שהיה מקובל באותו הדור ואינו נושא משמעות נפרדת [תורה תמימה]. אולם, יש המפרשים מילה זו במשמעות של "אין פה", כלומר, משה שואל כיצד תיוודע מחילת ה' לאותם עמים רחוקים שאינם נמצאים כאן כדי לראותה [הכתב והקבלה].
כדי להוכיח את מציאת החן, משה מציג שתי בקשות מרכזיות. הבקשה הראשונה היא: הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ. משה טוען כי אם ישראל יונהגו לארץ על ידי מלאך בלבד, מלחמותיהם ייראו כעוד אירוע היסטורי רגיל שבו אומה אחת כובשת את רעותה. רק הליכתו הישירה של ה' עמם תוכיח שמדובר במהלך אלוהי, תטיל פחד על האומות ותמנע מהן להתקומם, וכן תעניק לישראל הגנה אמיתית בדרכם [ספורנו, הכתב והקבלה, העמק דבר]. יתרה מכך, בעוד שכל אומות העולם מונהגות על ידי שרים ומלאכים, ייחודם של ישראל מתבטא בכך שהם אינם כפופים לשום כוח אמצעי, אלא נתונים להשגחתו הבלעדית של ה' [מלבי"ם, אבן עזרא הקצר].
הבקשה השנייה מקופלת במילים וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ. הפרשנים מסכימים כי המילה וְנִפְלִינוּ (החסרה את האות אל"ף) נגזרת משורש הפלאה, הבדלה וייחוד, ומשמעותה להיות שונים ונבדלים לחלוטין משאר העמים [אבן עזרא, רש"י, חזקוני, אוהב גר, נתינה לגר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבמילים אלו משה מבקש בקשה חדשה ונועזת: שה' ישרה את שכינתו אך ורק על עם ישראל, ולא ישרה אותה לעולם על אף אומה אחרת [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה]. מדוע ביקש זאת משה? יש המסבירים כי לאחר חטא העגל, משה חשש שמא תקום אומה אחרת שתעבוד את ה' מבלי לחטוא, ובכך תעלה במעלתה על ישראל; לכן ביקש "לסגור את הדלת" בפני שאר האומות, כך שמי שיחפוץ לדבוק בה' ייאלץ להתגייר ולהצטרף לעם ישראל [חתם סופר]. לעומת זאת, יש המבארים בקשה זו ממניע אוניברסלי עמוק: אין מדובר בצרות עין, אלא בדאגה לעתיד האנושות. אילו השכינה הייתה שורה על עמים שונים, העולם היה מאבד את המרכז המוסרי שלו. רק על ידי ריכוז השלמות האלוהית בעם אחד ובתורה אחת, נוצר כוח משיכה רוחני שיוביל בסופו של דבר את כלל האנושות לאחדות, לשלום ולשלמות [ברכת אשר].
גישה שונה בתכלית מציגה את המילה וְנִפְלִינוּ כבקשה כפולה: משה מבקש להיות מובדל ומופלא באופן אישי מתוך כלל עם ישראל, כדי שהעם יכיר בנאמנותו כנביא וישמע לדבריו, ובמקביל הוא מבקש שהעם כולו יובדל משאר יושבי האדמה [רשב"ם, הכתב והקבלה].
בסופו של דבר, תפילתו של משה התקבלה. ה' נעתר לבקשותיו וכרת ברית נצחית עם ישראל, המבטיחה שגם אם יחטאו בעתיד, הוא לא ימאס בהם ולא יחליפם באומה אחרת, ויישארו תמיד עמו הנבחר והמופלא [ביאור יש"ר, תורה תמימה].