בעקבות חטא העגל ושבר הלוחות, האומה חווה רגע של משבר עמוק הבא לידי ביטוי בהסרת סממן ייחודי שקיבלה במעמד הר סיני. המילים אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב מתפרשות בקרב רוב הפרשנים כתיאור של מקור העדי, כלומר: העדי שהיה בידם ברציפות מאז שעמדו בהר חורב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. הר חורב הוא למעשה הר סיני, מקום כריתת הברית, והוא נקרא כך משום שמשם ירדה חורבה והרס לעובדי עבודה זרה [תורה תמימה, The Torah]. מנגד, יש המפרשים כי המילים מציינות זמן, כלומר שהסירו את העדי מאותו רגע בהר חורב והלאה [שד"ל].
בשאלה מהו אותו "עדי", נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות: הגישה החומרית והגישה הרוחנית.
לפי הגישה החומרית, מדובר בבגדי תפארת ותכשיטים ממשיים כגון נזמים וטבעות, שהוסרו לאות אבל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המקשרים את המילה וַיִּתְנַצְּלוּ לפסוק "וינצלו את מצרים", ומסבירים כי העדיים היו כלי הכסף והזהב שלקחו בני ישראל מהמצרים. מכיוון שהשתמשו בחלקם בחטא העגל, נדרשו כעת לפשוט מעליהם את השארית. בנוסף, התכשיטים הללו שימשו כמעין "עֵדים" (מלשון עדות) לברית שכרתו עם ה' בהר סיני, ומשזו הופרה, הם לא היו ראויים לשאת את סמל הברית, בפעולה המקבילה לשבירת הלוחות על ידי משה [קאסוטו]. דעה נוספת גורסת כי העדיים היו הבגדים שעליהם נזרק דם הברית בהר סיני, והסרתם סימלה כי הפרו את הברית ודמם הותר למוות [רבינו חננאל]. דעה אחרת מזהה את העדי עם מצוות התפילין [מלבי"ם].
לעומת זאת, הגישה הרוחנית מתייחסת לעדי כאל סמל למעלה נפשית עליונה. העדי הוא התורה עצמה, המקשטת את הנפש ומביאה אותה לשלמות [הכתב והקבלה], או הלב הטהור שזכו לו במתן תורה [ביאור יש"ר]. מפרשים רבים נשענים על מסורת חז"ל ולפיה העדי היה זיו רוחני, כלי נשק שמימי או שמו המפורש של ה' שחקוק עליהם, אשר הגן עליהם מפני פגעים ומפני מלאך המוות [רמב"ן, שפתי כהן, מלבי"ם]. מסורת זו מתארת כי בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים רוחניים. כתרים אלו מסמלים את החלק המעשי של התורה (המצוות) ואת החלק העיוני-שכלי שבה [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
הפרשנים מתמודדים עם סתירה לכאורה העולה מהכתוב: שני פסוקים קודם לכן כבר נאמר "ולא שתו איש עדיו עליו", ואם כן, כיצד נאמר כאן וַיִּתְנַצְּלוּ?
כדי ליישב זאת, יש המסבירים כי בתחילה נמנעו ישראל לענוד רק חלק מהתכשיטים על דעת עצמם, וכעת כשנצטוו על כך, הסירו את כולם כליל [טור הארוך, שפתי חכמים, שפתי כהן]. הסבר דומה מציע שבתחילה הסירו רק כתר רוחני אחד מתוך השניים [טור הארוך]. אפשרות אחרת היא שהפסוק הקודם מתאר מצב תודעתי בו לא שמו את חומרת החטא על לבם כדי להתאבל, ורק כעת פעלו והסירו את העדי [טור הארוך, רא"ש]. הסבר נוסף מציע חלוקה חברתית: המוני העם, שהיו במדרגה רוחנית נמוכה יותר, הרגישו מיד את הסתלקות השכינה והסירו את עדים, ואילו יחידי הסגולה לא הרגישו את סילוק האור האלוהי מנפשם עד לשלב מאוחר יותר, שכאן מתואר [מלבי"ם].
גם משמעות פעולת ההסרה נידונה בהרחבה. המילה וַיִּתְנַצְּלוּ מרמזת על פעולה שנעשתה בעל כורחם, על ידי מלאכי חבלה שירדו וקרעו מהם את הכתרים בכוח [הדר זקנים, שפתי כהן, תורה תמימה]. מאידך גיסא, יש הרואים בכך אקט של תשובה עמוקה ומסירות נפש: בהסרת "שריון" ההגנה האלוהי, ישראל קיבלו על עצמם מרצון את עונש המוות ככפרה על חטא העגל [רמב"ן]. הם הפקירו את עצמם להשגחה נסתרת במדבר הגדול והנורא, תוך ביטול מוחלט לרצון ה', ובלבד שלא יסיר את שכינתו מקרבם לחלוטין [העמק דבר].