שמות, פרק ל״ג, פסוק י״א

מערכת היחסים הייחודית והאינטימית בין ה' למשה, והדינמיקה שבין חובות ההנהגה הציבורית לבין התמסרות מוחלטת ללימוד, עומדות במרכזו של תיאור זה.

הביטוי וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מתאר נבואה ישירה, ללא אמצעים מתווכים וללא חידות. בניגוד לשאר הנביאים שחושיהם מתבטלים והם נופלים בחרדה בעת הנבואה, משה נותר ער, עומד על רגליו ומשתמש בחושיו כרגיל, מתוך קרבה וידידות המאפשרות לו אף לשאול שאלות [ספורנו, רבנו בחיי, שד"ל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הדיבור כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ משקף גם קשר רוחני עמוק: כשם שפני אדם משתקפים במים ורגשותיו מהדהדים בלב חברו, כך עוצמת ההתגלות האלוהית תאמה את מידת הכנתו הרוחנית של משה ואת אהבתו לה' [אור החיים]. על פי גישה נוספת, לאחר חטא העגל ה' ראה את לבם הנשבר של ישראל, ודיבר אל משה בסבר פנים יפות כדי לאותת לו להפסיק לנהוג בעם כמנודים [הכתב והקבלה, תורה תמימה].

לאחר ההתגלות, וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. משה לא נשאר ספון באוהל, אלא חזר אל העם כדי ללמד את הזקנים ואת ישראל את התורה שקיבל [רש"י, קאסוטו]. שגרה זו של למידה ולימוד נמשכה מיום הכיפורים ועד להקמת המשכן בא' בניסן [רש"י]. המפרשים מביאים גם רובד מדרשי, לפיו חזרתו של משה למחנה נבעה מתוכחה אלוהית: ה' אמר למשה שאם שניהם יכעסו על ישראל, לא יהיה מי שיקרב אותם, ולכן ציווה עליו לבטל את כעסו ולהחזיר את אוהלו אל תוך המחנה [רש"י, רבנו בחיי, הכתב והקבלה].

הכתוב עובר לתאר את תלמידו של משה: וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. הפרשנים שואלים כיצד ניתן לכנות את יהושע נַעַר, שהרי על פי החישובים הוא היה באותה עת בן חמישים ושש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אינה מתארת גיל צעיר, אלא מהווה תואר תפקיד שמשמעותו משרת או עוזר אישי של אדם גדול [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי]. יש המוסיפים כי למרות גילו וחכמתו, יהושע נחשב כנער בכל הנוגע לענייני העולם והנהגת הציבור, שכן היה שקוע כולו בתורה [העמק דבר]. בנוסף, הניקוד יוצא הדופן של המילה בִּן (בחיריק במקום בסגול) מוסבר כתואר כבוד שניתן לו, מלשון "נבון", המעיד על כך שהיה הגדול והחכם בתלמידי משה [רמב"ן, הטור הארוך].

על מסירותו של יהושע נאמר כי הוא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. בעוד שמשה כמנהיג נדרש לצאת ולטפל בצרכי העם, יהושע ייצג את התלמיד האידיאלי שאינו פוסק מלימוד התורה שבעל פה ואינו מסיח את דעתו לעניינים אחרים [העמק דבר, תורה תמימה]. הישארותו באוהל נועדה גם לשמש כשמירת כבוד למקום המוכן להשראת השכינה, ולמנוע כניסת אנשים מישראל שהיו עדיין נזופים [ספורנו, קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים כי יהושע לא עזב את האוהל משום שאימת הנבואה ששרתה על משה נפלה גם עליו, וביטלה את כוחותיו הפיזיים עד שלא יכול היה לזוז ממקומו [מלבי"ם].