יצא לכם פעם לדבר עם חבר טוב כל כך, שהרגשתם שאתם מבינים אחד את השני בלי להתאמץ בכלל? ככה בדיוק היה הקשר בין ה' למשה. התורה מתארת שהדיבור ביניהם היה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. בדרך כלל, כשנביאים אחרים שמעו את קולו של ה', הם היו נופלים על הארץ מרוב פחד. אבל משה נשאר לעמוד, ער ורגוע, ממש כמו אדם שמדבר עם חבר קרוב, בזכות האהבה והקרבה הגדולה שהייתה ביניהם.
אחרי שיחה כל כך מיוחדת, אפשר היה לחשוב שמשה ירצה להישאר לבד באוהל השקט שלו. אבל משה וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. הוא חזר מיד אל העם. כמנהיג מסור, הוא ידע שהתפקיד שלו הוא לצאת וללמד את עם ישראל ואת הזקנים את כל דברי התורה שהוא הרגע למד.
מי שכן נשאר באוהל היה התלמיד המסור שלו. התורה מספרת לנו על וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. אולי המילה נַעַר גורמת לכם לדמיין ילד קטן, אבל האמת היא שיהושע היה אז כבר בן חמישים ושש! המילה הזו לא מתארת את הגיל שלו, אלא אומרת שהוא היה העוזר האישי והצמוד של אדם גדול כמו משה. על יהושע נאמר שהוא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, כלומר, הוא לא עזב את המקום. בזמן שמשה היה צריך לצאת החוצה כדי לדאוג לעם, יהושע ייצג את התלמיד המושלם. הוא נשאר באוהל כדי לשמור על המקום הקדוש ולהמשיך ללמוד תורה בהתמדה ובלי שום הפסקה.