לאחר משבר חטא העגל והאיום בהסתלקות השכינה, משה עומד בפרץ ונכנס לדו שיח אינטימי ונוקב עם בוראו. הוא משתמש בטענות רוחניות ומנהיגותיות כדי להבטיח שה' לא יפקיר את העם בידי מתווך. סגנון הדיבור כאן משקף שיח מזרחי קדום, המלא ברמזים ומשמעויות נסתרות המסתתרות מאחורי המילים המפורשות [קאסוטו].
משה פותח במילה רְאֵה. הפרשנים מסבירים כי זוהי קריאה לה' לשים לב ולהסתכל על הסתירה לכאורה הקיימת בדבריו [רש"י, חזקוני, צרור המור], או לחלופין, זוהי תחינה שה' לא יסתיר את פניו אלא יביט בצרה שהם שרויים בה ובהשגחה פרטית [ספורנו, הכתב והקבלה, אבן עזרא].
בהמשך, משה מציין אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה. עצם הציווי הזה מוכיח שה' עדיין מעריך את משה, סומך עליו ועושה ממנו עיקר [אלשיך]. יש המפרשים שקריאה זו מתייחסת ספציפית ל"ערב רב" שמשה העלה ממצרים על דעת עצמו, וכעת משה טוען כלפי ה': כשם שאתה העלית את ישראל מדעתך, עליך לעזור לי להעלות את העם שאתה דורש ממני להעלות [כלי יקר].
מוקד הפסוק והמחלוקת הפרשנית סובבים סביב הטענה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי. כיצד ייתכן שמשה אומר זאת, הרי ה' כבר אמר לו מפורשות שישלח מלאך לפניו?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה למעשה דוחה את השליחות הזו. כוונתו היא: אמנם אמרת שתשלח מלאך, אך עבורי זו אינה נחשבת הודעה, משום שאינני חפץ במלאך אלא בהנהגתך הישירה [רש"י, גור אריה, דברי דוד].
גישה שניה גורסת שמשה קיבל את עניין המלאך, אך תלונתו היא שה' לא נקב בשמו ולא פירט מיהו אותו מלאך. משה שואל האם מדובר במלאך העליון מיכאל ששם ה' בקרבו [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מתוך חוסר הפירוט הזה, הבין משה שההחלטה טרם נחתמה, ושה' השאיר לו פתח מכוון להתפלל, לבקש רחמים ולבטל את הגזירה [רקנאטי, תולדות יצחק, דעת זקנים].
גישה שלישית מבחינה בין המטרה לבין הדרך. ה' אמנם הבטיח מלאך שיגרש את העמים בארץ ישראל, אך לא הודיע למשה מי ילווה, ישמור וינהיג אותם כעת, בדרך המסוכנת במדבר, מקום שבו הם זקוקים להשגחה צמודה [ספורנו, הכתב והקבלה, אדרת אליהו].
זווית נוספת מתמקדת במעמדו האישי של משה. משה חשש שבעקבות החטא, נבואתו תרד ממעלתה ותעבור להיות מתווכת דרך מלאך באספקלריה שאינה מאירה כשאר הנביאים, ולכן דרש לדעת מי יישלח עמו לצורך התקשורת הנבואית [מלבי"ם].
לבסוף, משה מגייס לטובתו את מעמדו המיוחד ומזכיר לה' וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם. משמעות ביטוי זה היא שה' הבדיל ורומם את משה משאר בני האדם בחשיבות מיוחדת [רש"י, ביאור יש"ר]. בנוסף, ה' גילה למשה את שמו המפורש וסודות הנהגתו, השגה שלא זכו לה אפילו האבות [רמב"ן, אור החיים, העמק דבר], וייחד אותו בהשגחה פרטית, קרובה ובלתי אמצעית [רלב"ג, הכתב והקבלה].
משה חותם בהבטחה וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. חן זה אינו נובע רק מהשגות שכליות, אלא הוא מתנת חינם וקרבה מיוחדת שה' העניק לו [אור החיים]. משה אינו מעוניין להשתמש בחן הזה כדי להפוך לגוי גדול בעצמו על חשבון העם [צאינה וראינה], אלא הוא דורש שכעת, בזכות אותו חן ואותה היכרות אישית, ה' בכבודו ובעצמו ינהיג את כל העם, ויפרוש את חסדו על כולם ולא רק על משה לבדו [כלי יקר, אלשיך].