שמות, פרק ל״ג, פסוק י״ב

משה מצביע על הסתירה שנוצרה בציווי ה', כאשר מצד אחד הוא מצטווה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה ונושא לבדו במשא הכבד של ההנהגה, אך מנגד נותר בעמימות לגבי זהות המלווה שלו. באומרו וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, משה דוחה בתוקף את הרעיון שיסתפק במלאך מתווך שישמור עליהם בסכנות המדבר, ודורש הנהגה אלוהית ישירה. כדי לבסס את דרישתו הוא מזכיר את ההשגחה הפרטית המיוחדת והאהבה שזכה להן, וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. משה טוען כי לאור הקרבה הייחודית הזו, לא ייתכן שה' יפקיר אותו כעת בידי שליח, ועליו להעניק לו הדרכה ישירה כדי להבטיח את המשך הנוכחות האלוהית בקרב העם כולו.