הבשורה על כוונתו של ה' להסיר את השגחתו הישירה מעל עם ישראל ולהפקיד את הנהגתם בידי מלאך, מכה את העם בתדהמה וביגון. תגובתם חושפת את מדרגתם הרוחנית, שכן למרות ההבטחה לרשת ארץ זבת חלב ודבש, הם מבינים ששפע חומרי אינו יכול להוות תחליף לקרבת ה' [רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה ששמע העם הוא ההודעה על כך שהשכינה לא תשרה עוד בקרבם ולא תהלך עמם [רש"י, אבן עזרא, בכור שור]. תגובתם המיידית היא וַיִּתְאַבָּלוּ. אבלות זו אינה רק צער על עונש, אלא ביטוי לכאב עמוק על הריחוק מה'. הדבר משול לתינוק הבוכה מרה כשאמו מבקשת לעזוב אותו, ומעדיף לספוג ממנה ייסורים ובלבד שלא תסיר ממנו את השגחתה [העמק דבר].
ביטויו המעשי של האבל ניכר בכך שוְלֹא שָׁתוּ (לא שמו) אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. המושג עֶדְיוֹ זוכה למגוון רחב של פירושים, הנעים בין המישור החומרי לרוחני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתכשיטים, בגדי תפארת או כלי כסף וזהב. הסרתם מהווה מנהג אבלות טבעי, שכן אין טעם בהידור ובהתקשטות כאשר כבוד המלך מסתלק [שפתי כהן, רבנו בחיי]. מעבר לכך, יש כאן יסוד של תשובה בבחינת מידה כנגד מידה: מכיוון שחטאו בתכשיטיהם ונזמיהם בעשיית עגל הזהב, הם נמנעים כעת מלענוד אותם [קאסוטו, שד"ל].
גישה אחרת, המבוססת על דברי חז"ל, מפרשת את העדי באופן רוחני. לפי קו חשיבה זה, מדובר בשני הכתרים הרוחניים שניתנו לישראל במעמד הר סיני בזכות אמירת "נעשה ונשמע" [רש"י, צאינה וראינה]. עטרות אלו, שהיו חקוקות בשם ה', העניקו להם חירות ממלאך המוות והגנו עליהם מכל רע [פרדס יוסף]. הסרת העדי מבטאת את אובדן המדרגה הרוחנית העליונה הזו, ואת קבלת עונש המוות והגלות ברצון ככפרה על חטאם [אלשיך, ברכת אשר על התורה]. בדומה לכך, יש המפרשים את העדי כרוח הקודש עצמה, שהסתלקה מגדולי ישראל משום שאין היא שורה מתוך עצבות ואבלות [העמק דבר].
פירושים נוספים מזהים את העדי עם חפצים ספציפיים. יש המתרגמים את המילה ככלי נשק ("תקון זין"). לפי דעה זו, ישראל סירבו לחגור את כלי הנשק שלהם לקראת הכניסה לארץ, כהצהרה שלא יצאו להילחם ללא נוכחותו של ה' בקרבם [הדר זקנים]. מנגד, אחרים רואים בעדי את מצוות התפילין, המכונות "פאר". העם נמנע מהנחתן משום שאבל ביומו הראשון פטור מתפילין, או מתוך תחושת חוסר ראויות עמוקה לענוד את אות הברית לאחר שכשלו למרגלות הר סיני [רש"ר הירש, נתינה לגר]. פירוש יוצא דופן מציע כי העדי מסמל את עול התורה עצמה, והסרתו נבעה ממחשבה מוטעית של העם שאם ה' עוזב אותם, אין להם עוד צורך בחוקיו [רלב"ג].
מספר מפרשים מתמודדים עם קושי העולה מהפסוק: אם העם לא שם את עדיו מעצמו, מדוע בפסוק הבא ה' מצווה עליהם "הורד עדיך מעליך"? כדי ליישב זאת, מציע [כלי יקר] חלוקה בין שני סוגי עדי. ישראל הסירו מיד את תכשיטיהם הרגילים כאות לאבל ולתשובה, אך הותירו על ראשם את הכתרים הרוחניים מהר חורב, מחשש שהסרתם תתפרש כפריקת עול תורה. על כך נצטוו מאת ה' להסיר גם אותם. [מלבי"ם] מציע הבחנה מעמדית: המוני העם, שחטאו בעגל, איבדו את תקוותם והסירו מיד את תכשיטיהם. לעומתם, "בני ישראל" – יחידי הסגולה שלא חטאו – הותירו את הכתרים מתוך תקווה שהשכינה תמשיך לשרות עליהם, ורק לאחר מכן נצטוו גם הם להסירם כחלק מגזירת הריחוק הכללית. המראה של העם המתאבל ומסיר את עדיו עורר את רחמי ה', שפנה אליהם בהמשך בדרך רחמים [הטור הארוך].