לאחר חטא העגל ותפילותיו של משה, הקב"ה מסכים להמשיך ולהוביל את עם ישראל אל הארץ המובטחת, אך מציג שינוי מהותי באופי ההשגחה האלוהית. הבטחה זו משקפת מורכבות של רחמים וריחוק גם יחד, ונועדה להבטיח את קיום העם למרות חטאיו.
ההכרזה וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ מסמלת מעבר מהשגחה ישירה של ה' להשגחה באמצעות שליח. רוב הפרשנים מסכימים כי בניגוד למלאך שהובטח לישראל קודם לכן בפרשת משפטים, אשר שמו של ה' היה בקרבו, המלאך הנוכחי פועל ללא נוכחות השכינה הישירה [אבן עזרא, מלבי"ם, העמק דבר]. מלאך זה מזוהה כשר צבא ה' שהתגלה מאוחר יותר ליהושע בן נון בכניסה לארץ [ספורנו, העמק דבר].
אף על פי שהסתלקות השכינה והחלפתה במלאך נתפסו בעיני העם כפורענות שגרמה להם לאבל כבד, הפרשנים מדגישים כי צעד זה נבע מתוך מידת הרחמים. מכיוון שעם ישראל מתואר כעם קשה עורף, נוכחות אלוהית ישירה וקרובה מדי בתוכם הייתה מחייבת מידת דין קפדנית על כל חטא, והייתה עלולה להביא לכיליונם המיידי. לכן, ריחוק ההשגחה נועד למעשה להגן עליהם [רלב"ג, הכתב והקבלה]. יתרה מכך, דווקא משום שהשכינה אינה שורה ישירות במלאך זה, ניתנת לעם האפשרות לפנות אליו ולבקש שיעלה את זכרונם לטובה לפני ה' [העמק דבר].
למרות הירידה במדרגה הרוחנית, ה' מבטיח שהדבר לא יפגע בהצלחת כיבוש הארץ. הפסוק יוצר ניגוד מעניין כאשר הוא פותח בשליחת מלאך, אך מיד לאחר מכן נאמר בגוף ראשון: וְגֵרַשְׁתִּי. חילוף זה בא ללמד שגם אם הביצוע נעשה על ידי מלאך, הגירוש עצמו מתבצע על פי הבטחתו ושליחותו הישירה של ה', כדי לנחם את העם שה' לא עזב אותם לחלוטין [שפתי כהן]. יש המפרשים כי פעולת הגירוש תתבטא בכך שה' ישלח גזרה מראש, כך שכאשר ישראל יגיעו לארץ הם ימצאו אותה עזובה מאליה [רש"ר הירש].
כאשר הפסוק מפרט את האומות שיגורשו, אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, בולט בהיעדרו שמו של העם הגרגשי, הנמנה בדרך כלל עם שבעת עממי כנען. היעדרות זו מוסברת בכך שהגרגשי בחר שלא להילחם בישראל. כאשר שמעו על התקרבות העם, הם קמו ופינו את מקומם מרצונם ועברו לאפריקה [רש"י, פרדס יוסף, ברכת אשר]. דעות אחרות מציעות שהגרגשי לא הוזכר משום שארצו לא הייתה זבת חלב ודבש כשאר האומות, או משום שהייתה זו האומה הקטנה ביותר ולכן הכתוב לא מצא לנכון לציינה [ברכת אשר].
מעבר למישור הלאומי, המילים וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ המופנות למשה באופן אישי, טומנות בחובן מסר סמוי לגבי גורלו. יש הרואים בכך רמז לכך שבזכות מסירות נפשו של משה על העם לאחר חטא העגל, בוטלה זמנית הגזרה שמנעה ממנו להיכנס לארץ, וה' דיבר אליו כמי שעתיד להוביל את העם פנימה [אור החיים]. פירוש נוסף רואה בכך הבטחה עתידית רחוקה, לפיה משה הוא זה שעתיד להקים לתחייה את דור המדבר ולהכניסם לארץ לעתיד לבוא [שפתי כהן].