שאלת ייחוסן של משפחות כהונה לאחר גלות בבל עמדה במרכז שיבת ציון, במיוחד כאשר נישואין היסטוריים ואימוץ שמות של משפחות מיוחסות יצרו בלבול וספקות באשר למעמדן. הכתוב מונה משפחות הטוענות לכהונה: בְּנֵי חֳבַיָּה, בְּנֵי הַקּוֹץ ובְּנֵי בַרְזִלַּי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המוקד הוא במשפחה אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאבי המשפחה נשא לאישה את אחת מבנותיו של ברזילי הגלעדי, שהיה אדם חשוב ומכובד. המילה מִבְּנוֹת מתפרשת כאחת מבנותיו [אבן עזרא]. בעקבות נישואין אלו, וַיִּקָּרֵא עַל־שְׁמָם, כלומר המשפחה בחרה להיקרא על שם סבם מצד האם, ברזילי, מתוך כבוד והערכה למעמדו.
אימוץ השם יצר סיבוך היסטורי עמוק. משפחת הקוץ הייתה במקורה משפחת כהונה מיוחסת, אך מכיוון שחלק מבניה אימצו את השם ברזילי, וכאשר אבדו ספרי היוחסין שלהם במרוצת השנים, התעורר ספק שמא אינם כהנים כלל אלא ישראלים ממשפחת ברזילי. ספק זה הוביל לפסילתם מן הכהונה, ומתוך כך הם כנראה גם חדלו להקפיד על הימנעות מנישואין לנשים הפסולות לכהנים, מה שהפך אותם לחללים [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה מדרשית נוקבת המבקרת בחריפות את המהלך ומפרשת את שמות המשפחות לגנאי. לפי גישה זו, בְּנֵי חֳבַיָּה הם בנים שחבו, כלומר נעשו חייבים ואשמים כלפי ה׳. השם בְּנֵי הַקּוֹץ רומז לכך שהיו נאים כתמר, אך עשו עצמם כקוץ. הסיבה להידרדרות זו היא הנישואין למשפחת ברזילי, שמתוארת במסורת זו כמשפחה השטופה בזימה שהולידה בנים בעבירה. הביקורת מגיעה לשיאה במילים וַיִּקָּרֵא עַל־שְׁמָם, שכן משפחה זו בחרה מרצונה להיקרא על שם ברזילי, תוך נטישה וזלזול בשמו הקדוש של אהרון הכהן [רב סעדיה גאון].