עם סיום גלות בבל, החל גל השיבה ההיסטורי של הגולים אל מולדתם, והכתוב מונה ומסווג את השבים. באשר לזהותם של בְּנֵי הַמְּדִינָה, נחלקו המפרשים. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לבני מדינת ארץ ישראל, אשר עולים כעת מן השבי בחזרה לארצם [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי המדינה המוזכרת כאן היא מדינת בבל עצמה, שממנה יוצאים הגולים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מציין את שמו של מלך בבל כנבוכדנצור. למרות שהשם נכתב עם תוספת של האות וי"ו, מסורת הקריאה קובעת שיש לקרוא זאת "נבוכדנצר" [מנחת שי].
הפסוק מתאר את הגולים שאותם הגלה מלך בבל לְבָבֶל. על פי ניתוח היסטורי, רשימה זו מתמקדת בשרים ובאנשים החשובים שהוגלו בגלות יכניה אל עיר המלוכה בבל עצמה. זאת בניגוד לרשימה המקבילה המופיעה בספר נחמיה, העוסקת בגולים מגלות צדקיהו, שהיו פשוטי העם והוגלו לערי השדה. הבדל זה באוכלוסיית השבים מסביר גם את הפערים במספרים ובשמות בין הרשימה כאן לרשימה בנחמיה: הרשימה בנחמיה כוללת קבוצות שהצטרפו מאוחר יותר, בעוד שהרשימה הנוכחית מונה יותר אנשים בחלק מהמשפחות, שכן חלקם שבו בחזרה לבבל לאחר שהופסקה בניית בית המקדש [מלבי"ם].
בסיום הפסוק נאמר וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ, כלומר הגולים חזרו לירושלים וכל אחד מבני יהודה שב אל העיר שממנה הוגלה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה וִיהוּדָה, קיימת עדות מכתבי יד עתיקים שלפיה הגרסה המקורית הייתה "וליהודה" עם תוספת של האות למ"ד [מנחת שי]. עם זאת, על בסיס הנוסח שלפנינו, היעדרה של האות למ"ד לפני המילה יהודה מצביע על עיקר מגמת פניהם של השבים. מכיוון שמדובר באנשים החשובים, מטרתם המרכזית הייתה ההגעה לירושלים, ורק משם הם התפזרו לערי יהודה. לכן, על פי כללי הדקדוק, אות היחס מופיעה רק לפני המטרה העיקרית. זאת בניגוד לפשוטי העם המתוארים בנחמיה, שעבורם החזרה לירושלים ולערי יהודה הייתה שוות ערך, ולכן שם מופיעה אות היחס בשתיהן [מלבי"ם].