מסע השיבה לציון מגלות בבל לא כלל רק את הגרעין המרכזי של העם, אלא גם פמליה רחבה של משרתים ומלווים שהעידו על אופי המסע והיקפו. המספר העצום של שבעת אלפים ושלוש מאות שלושים ושבעה מונה מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, כלומר את העבדים והשפחות שהתלוו לעולים [ביאור שטיינזלץ]. קבוצה זו נספרה בנפרד משום שאנשיה לא נכללו במניין הכללי של קהל ישראל שהוזכר קודם לכן [רש"י, מצודת דוד].
נוסף על המשרתים, הצטרפו למסע גם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. באשר לתפקידם של זמרים אלו, קיימות שתי גישות. הגישה האחת מסבירה כי הם נועדו ללוות את הדרך בשירה. מכיוון שהעלייה מבבל לארץ ישראל נעשתה מתוך שמחה גדולה, היה צורך בזמרים וזמרות שינעימו את זמן הנסיעה וירוממו את רוחם של העולים [רש"י, מצודת דוד]. משוררים אלו היו ככל הנראה חלק מבני הבית של המשפחות העשירות שעלו ארצה [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה חלופית רואה בנוכחותם של המשוררים ייעוד דתי, ולפיה תפקידם לא היה לשמש כבידור לשעות המסע, אלא לשורר ולהלל את ה' [אבן עזרא].