השנים הארוכות בגלות בבל וטשטוש הזהות הותירו את חותמם על חלק מהשבים ארצה, אשר איבדו את הקשר לשורשיהם. המילים וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מתייחסות למשפחות הספציפיות ששמותיהן מפורטים בפסוקים הבאים [מצודת דוד], כאשר המילה הָעֹלִים נכתבת במסורת המקרא בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות השמות מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו הם שמות של מקומות ועיירות בבבל שמהם יצאו אותם אנשים. מנגד, ישנה גישה אלגורית הדורשת את השמות הללו כרמזים למצבם הרוחני והמוסרי של העולים: הם "חרשו" את העולם וזרעו אותו מלח בכך שנשאו נשים נוכריות ופסלו את משפחתם. לפי גישה זו, המילים הללו רומזות לכך שה' (אדון) אמר להם שהם היו אמורים להיות נאים וטהורים ככרוב, אך הם בחרו לשנות את עורם ולהכתים את משפחתם כנמר צבוע [ר' סעדיה גאון].
התוצאה הישירה של נישואי התערובת וההיטמעות בגויים הייתה שוְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד את ייחוסם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. באשר לביטוי הכפול בֵּית־אֲבוֹתָם וְזַרְעָם, יש מי שמסביר כי מדובר בכפל עניין במילים נרדפות שנועד להדגיש את חוסר הידיעה מאיזה זרע ומקור הם יצאו [מצודת דוד]. אולם, פרשנים אחרים מצביעים על שתי רמות שונות של אובדן זהות: תחילה הם לא ידעו להגיד את משפחתם ואת בית אבותם, ומעבר לכך לא ידעו את מקור זרעם – אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם בכלל [מלבי"ם, רש"י].
אנשים אלו מוגדרים כ"אסופים", כאלו שנאספו מן השוק במקומות שבהם רוב האוכלוסייה הייתה נוכרית, ומבלי להכיר אב ואם. בשל כך, ריחף עליהם ספק כפול וקשה: גם ספק אם הם יהודים כלל, וגם ספק אם הם כשרים לבוא בקהל ואינם ממזרים [אבן עזרא, מלבי"ם]. יצוין כי המילה אֲבוֹתָם נכתבת כאן במלאות עם האות וי"ו, בניגוד למופעה המקביל בספר נחמיה [מנחת שי].