עם החזרה מגלות בבל, שבי ציון מתחילים בתהליך המעשי של חידוש היישוב בארץ והקמת קהילותיהם מחדש. בבואם ארצה, העולים לא התיישבו מיד בירושלים משום שטרם ניתן להם אישור לבנות את חומתה. תחת זאת, פעולתם הראשונה הייתה עיבוד האדמה, זריעת שדות ונטיעת כרמים כדי לספק לעצמם מזון ולהימנע מסכנת רעב [מלבי"ם].
השבים התפזרו והתיישבו בְּעָרֵיהֶם, כאשר הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכל משפחה חזרה אל ערי נחלתה ההיסטוריות שבהן ישבו אבותיה קודם הגלות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. במסגרת חלוקה זו, הכהנים והלויים שבו להתגורר בארבעים ושמונה ערי הלויים המסורתיות [מלבי"ם].
הכתוב מונה קבוצות שונות שהרכיבו את קהל השבים: המילים וּמִן־הָעָם מתייחסות ספציפית לבני שבט יהודה ובנימין [מצודת דוד]. לצדם מוזכרים הַשּׁוֹעֲרִים, שהיו שומרי השערים שתפקידם היה גם להלל את ה' [אבן עזרא], וכן הַנְּתִינִים. קבוצה זו מזוהה עם הגבעונים, ושמם נגזר מכך שיהושע בן נון "נתן" אותם לשמש כחוטבי עצים ושואבי מים עבור בית המקדש [רב סעדיה גאון]. לבסוף, הצירוף וְכׇל־יִשְׂרָאֵל בא לכלול את העולים שהשתייכו ליתר שבטי ישראל, שאף הם שבו והתיישבו בעריהם המקוריות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].