עם שיבת ציון, התעוררה בעיה חוקית ומעמדית בנוגע לכהנים שייחוסם היה מוטל בספק עקב חוסר בתעודות מתאימות. מנהיגות העם נדרשה להכריע מה יהיה דינם, וההחלטה שהתקבלה הציבה אותם במצב ביניים עד לבירור עתידי.
הפנייה אל אותם כהנים נעשית על ידי הַתִּרְשָׁתָא. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בנחמיה בן חכליה, אף שישנה דעה כי ייתכן שמדובר בנציג יהודי אחר שזהותו אינה ידועה [ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעות המילה, קיימות שתי גישות: הגישה הפשטנית מסבירה כי זהו תואר כבוד וגדולה של מושל או שר בשפה הארמית [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה מדרשית מפרשת את המילה כהלחם של המילים "התיר שתא", כלומר, מי שהותר לו לשתות. הכוונה היא לנחמיה, שחכמים התירו לו לשתות יין של גויים בשל תפקידו הרגיש כשקֵה של המלך ובשעת סכנה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רס"ג].
ההוראה הניתנת לכהנים מסופקים אלו היא אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. כלומר, נאסר עליהם לאכול מן המאכלים המותרים לכהנים בלבד. יש המפרשים איסור זה על אכילת קורבנות חטאת ואשם [רש"י], ויש הכוללים בכך גם את התרומות וקודשי המזבח [מצודת דוד, אבן עזרא]. עם זאת, מודגש כי מעמדם אינו נשלל לחלוטין; הם נידונים ככהנים בעלי מום או כהנים שחיללו את כהונתם וחזרו בתשובה, ולכן מותר להם לחלוק ולאכול תרומות וחלות, אך נאסר עליהם לאכול מקודשי הקודשים או להקריב קורבנות על גבי המזבח [רס"ג].
מצב ביניים זה יימשך עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים, כלומר עד שיוכלו לשאול באורים ותומים האם הם כהנים כשרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי מאחר שהאורים והתומים שנעשו במדבר נגנזו עם חורבן הבית הראשון וחסרו בבית השני, מדובר למעשה במטבע לשון שמשמעותו "עד ימות המשיח" או עד שיבוא אליהו הנביא וילבש אותם [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רס"ג]. מנגד, ישנה גישה הטוענת כי לא מדובר בהכרח בדחייה לעידן משיחי רחוק; בימי תחילת הבית השני, לעולים עדיין הייתה תקווה ממשית שאם יהיו ראויים, השכינה תשוב לשכון בתוכם והאורים והתומים יחזרו לפעול ולברר ספקות עוד בימיהם [מלבי"ם].