עם החזרה לציון, התעורר צורך קריטי לברר ולאמת את יוחסיהן של משפחות הכהונה, כדי להבטיח את טהרת העבודה במקדש. אנשים שטענו כי הם כוהנים נדרשו להוכיח את מעמדם, ואלו שלא הצליחו להציג עדויות ברורות הורחקו מעבודת הקודש.
האנשים אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים, כלומר הם חיפשו תעודות ורישומים המפרטים את סדר הדורות של משפחותיהם ומעידים על אבותיהם, כדי להוכיח שהם אכן כוהנים כשרים [מצודת דוד, מצודת ציון, רס"ג, שטיינזלץ].
באשר למילים וְלֹא נִמְצָאוּ, קיימת מחלוקת למה מתייחסת לשון הרבים. הגישה המרכזית היא שהמילה מתייחסת לאנשים עצמם, דהיינו ששמותיהם של כוהנים אלו לא נמצאו כתובים וזכורים בתוך ספרי היוחסין [מצודת דוד, אבן עזרא]. מנגד, ישנה דעה ולפיה לשון הרבים מתייחסת למסמך עצמו, כלומר כתב הייחוס שלהם הוא זה שלא נמצא [אבן עזרא].
כתוצאה מחוסר ההוכחות, וַיְגֹאֲלוּ מִן־הַכְּהֻנָּה. משמעות המילה וַיְגֹאֲלוּ היא לשון מיאוס, ריחוק וטינוף. הפרשנים מציינים כי האות אל"ף במילה זו באה במקום האות עי"ן, כך שהמשמעות זהה למילה "ויגועלו", בדומה לביטוי "לחם מגואל" [רש"י, אבן עזרא, רס"ג, מצודת ציון]. בשל כך, הם נפסלו והורחקו מן הכהונה ולא הורשו לשרת עם שאר הכוהנים במקדש [רש"י, רס"ג, שטיינזלץ].
מבחינה מעשית, הרחקה זו באה לידי ביטוי בכך שנאסר עליהם לגשת אל המזבח ולאכול מקודשי הקודשים, עד שיעמוד כוהן שיוכל לשאול באורים ותומים ולברר את מעמדם לאשורו. עם זאת, הם לא נמנעו לחלוטין מאכילת קודשים; מאחר שכבר הוחזקו ונהגו לאכול קודשים ברמה פחותה לפני כן, הם הורשו להמשיך בכך, וההרחקה חלה רק על דרגות הקדושה הגבוהות שלא הייתה להם הוכחה לגביהן [רלב"ג].