עזרא, פרק ד׳, פסוק ב׳

תושבי הארץ הנכרים פונים בהצעה ערמומית אל זְרֻבָּבֶל, הפחה הממונה על יהודה מטעם מלך פרס, וְאֶל־רָאשֵׁי הָאָבוֹת. הם מבקשים נִבְנֶה עִמָּכֶם את המקדש, אך מטרתם האמיתית היא להתערות בין הבונים ולמצוא עלילה שתביא לביטול המלאכה כליל. כדי לשכנע את היהודים, הם טוענים כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, כלומר שאף הם עובדים את ה'. הם מצהירים וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, בין אם כוונתם לפולחן בלעדי ובין אם הם מחשיבים את ה' לאל עליון לצד אליליהם, אך למעשה עבדו אותו רק מתוך פחד ממתקפת אריות ולא מאהבה אמיתית. הם מבססים את בקשתם על הוותק שלהם בארץ מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה, המלך שהביא אותם מארצות זרות והושיב אותם בארץ ישראל.