הכתוב עוצר את רצף רשימות היוחסין כדי להציג את התשתית המשפחתית שעליה ייבנה עם ישראל. הצגת שמות הנשים וייחוסן אינה מקרית, אלא נועדה להכין את הקורא לעלילות העתיד, לנסים שייעשו להן ולשושלות שיצאו מהן – רבקה, רחל, לאה ושושלת המלוכה [אבן עזרא, רס"ג, קאסוטו].
הפסוק פותח במילה וַיִּקַּח בלשון יחיד, אף על פי שהיא מתייחסת גם לאברם וגם לנחור. תופעה זו שכיחה במקרא [רד"ק, ברכת אשר], אך יש שלמדו מכך שאברם הוא זה שיזם והשתדל למען הנישואים של שניהם [העמק דבר]. שמות שתי הנשים, שָׂרָי ומִלְכָּה, מבטאים שניהם שררה, אצילות ומלכות [מלבי"ם, אם למקרא, קאסוטו].
החידה המרכזית בפסוק סובבת סביב זהותה של יִסְכָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים הקלאסיים היא שיִסְכָּה היא למעשה שרי. ההוכחה הלוגית לכך היא שדרך המקרא לייחס אדם אל דמויות מוכרות; אם יסכה הייתה אישה אלמונית, הכתוב לא היה מגדיר את הרן כ"אֲבִי יִסְכָּה" אלא מסתפק בציון שמה של מלכה [מזרחי, הכתב והקבלה].
הפרשנים מציעים כמה רבדים למשמעות השם יִסְכָּה: הרובד הראשון הוא מלשון נסיכות, כמקבילה לשם שרי [רש"י, שפתי חכמים, אם למקרא]. הרובד השני קשור ליופי – שהכל היו מסתכלים ביופיה. הרובד השלישי והעמוק יותר הוא מלשון ראייה רוחנית, שכן הייתה צופה ברוח הקודש כנביאה [רש"י, תורה תמימה, שפתי כהן]. יש המשלבים בין הפירושים ומסבירים כי בעוד שהרן אביה קרא לה כך על שם יופיה הניכר לעין, הוא למעשה ניבא מבלי לדעת על עתידה הרוחני כנביאה [משכיל לדוד].
השם הכפול משקף שתי בחינות בחייה: השם יִסְכָּה מבטא את מעלתה העצמית והנבואית מבית אביה, עוד בטרם נישאה, ואילו השם שָׂרָי ניתן לה לאחר הנישואין ומשקף את מעמדה ביחס לאברם ואת העובדה שיופיה היה שמור כעת לבעלה בלבד [גור אריה, הכתב והקבלה]. בזכות ראייתה ברוח הקודש, אברם בחר לשאת דווקא אותה ולא את אחותה הבכורה, בעוד שנחור נשא את מלכה רק כדי לגמול חסד עם אחיו המת [העמק דבר, מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת שוללת את הזיהוי בין שרי ליסכה. לפי קו מחשבה זה, אם שרי ויסכה היו אותה אישה, הכתוב היה מציין זאת במפורש. לכן, יש המציעים שיִסְכָּה הייתה למעשה אשתו השנייה של נחור, שנשא שתי אחיות [שד"ל]. פרשנים אחרים מעלים את האפשרות שהרן המוזכר כאן כבַּת־הָרָן אינו הרן אחיו של אברם ואביו של לוט, אלא אדם אחר בעל אותו שם שהיו לו רק בנות, ומכאן ההדגשה "אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" [קאסוטו, מחוקקי יהודה].
פסוק זה מעורר שאלה העולה בהמשך ספר בראשית, כאשר אברהם מציג את שרה כאחותו, בת אביו. אם שרי היא יסכה בת הרן, הרי שהיא אחייניתו (בת אחיו) ולא אחותו. רוב הפרשנים מיישבים זאת בכך שבלשון המקרא נכדים נחשבים כבנים, ולכן בת בנו של תרח נחשבת כבתו [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר]. לעומתם, יש הסבורים ששרי אכן לא הייתה קרובת משפחתו כלל, ואברהם פשוט השתמש בתירוץ זה כדי לדחות את אבימלך [אבן עזרא, קאסוטו].
לבסוף, פרשנים רבים מדגישים כי סדר הפסוקים כאן אינו מעיד על סדר הזמנים ההיסטורי. התורה מקבצת את ענייני הנישואין, יציאת תרח והציווי לאברם לפי נושאים ולא לפי כרונולוגיה, מתוך הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", כדי להשלים את תמונת הרקע המשפחתית לפני תחילת מסעו הגדול של אברהם לארץ כנען [אבן עזרא, רס"ג, קאסוטו, מחוקקי יהודה].