סיומו של סיפור מגדל בבל חותם את גורל המרידה השאפתנית של האנושות, וממחיש את ההתנגשות שבין הרצון האנושי להתרכז במקום אחד לבין הרצון האלוהי ביישוב העולם כולו. המאורע הותיר חותם גיאוגרפי ולשוני בלתי מחיק על ההיסטוריה האנושית, כאשר רצון ה' גבר על תוכניותיהם של בני האדם.
הפסוק מסביר את מקור שמה של העיר בָּבֶל, ומתעוררת השאלה מדוע לא נקראה העיר "בָּלַל" אם שמה נגזר מבלבול השפות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהלחם של שתי מילים: "בָּא-בֵל", כלומר, בא להם הבלבול מן השמים, כאשר האות אל"ף הושמטה. המילה "בֵל" עצמה היא צורה מקוצרת של השורש ב.ל.ל [רד"ק, אבן עזרא, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. דעה נוספת מציעה כי השם מורכב משילוב של שני שורשים יחד: ב.ל.ל וי.ב.ל [העמק דבר], או שמדובר בצורה מקוצרת של המילה "בַּלְבַּל", תופעה לשונית מוכרת של השמטת אותיות במילים כפולות [שד"ל].
מזווית היסטורית וספרותית, במקורות הקדומים משמעות השם בבל הייתה "שער האל", אך התורה דורשת את השם לגנאי ולעג על בסיס השפה העברית. בוני המגדל רצו לעשות לעצמם שם ותפארת, אך זכו לשם המבטא בלבול וכישלון [קאסוטו, אם למקרא]. בנוסף, במסורת התלמודית יש המזהים את בבל עם העיר העתיקה בורסיף, זיהוי בעל משמעות הלכתית לכתיבת שמות מקומות בשטרי גיטין [תורה תמימה].
הפסוק ממשיך ומבאר כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ. עד לאותו רגע, כל העולם דיבר שפה אחת, היא לשון הקודש שבה נברא העולם. העונש שקיבלו היה בבחינת מידה כנגד מידה: מכיוון שחטאו בדיבור כשאמרו "הבה נבנה לנו עיר", לקו בכוח הדיבור שלהם ושפתם התבלבלה לשבעים לשונות שונות [רבנו בחיי, רד"ק]. זיכרון היסטורי של מאורע זה, הכולל בניית מגדל אדיר, רוח אלוהית שהרסה אותו ובלבול שפות האדם, נשתמר גם בקרב כתבים של עמים קדמונים [שד"ל].
החלק האחרון של הפסוק, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, נושא משמעות כפולה. מבחינה ספרותית, יש כאן אירוניה מרירה: בני האדם רצו להישאר מאוחדים ולא נפוצים, אך רצון ה' היה שהאנושות תתפתח ותיישב את תבל כולה, ולבסוף התבטל רצונם מפני רצונו [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית, הפרשנים מקשים מדוע התורה חוזרת ומציינת שה' הפיץ אותם, הרי הדבר כבר נאמר בפסוקים הקודמים. התשובה לכך היא שחזרה זו באה ללמד שדור הפלגה נענש בכך שאין לו חלק לעולם הבא [מזרחי, רש"י]. קביעה זו מובילה להשוואה מתבקשת בין דור המבול לדור הפלגה: דור המבול חטאו בגזל ובמריבות ולכן נשטפו ונמחו מן העולם, ואילו דור הפלגה, למרות שמרדו ופשטו יד בעיקר, לא הושמדו פיזית אלא רק הופצו. הסיבה לכך היא שדור הפלגה נהגו באהבה, שלום ורעות ביניהם. מכאן למדים עד כמה שנואה המחלוקת וגדול כוחו של השלום, שאפילו בעת מרידה בה', האחדות הגנה עליהם מכיליון מוחלט בעולם הזה [רש"י, רבנו בחיי]. עם זאת, מאחר שהאחדות שלהם הייתה "קשר של רשעים" שנועד למטרה רעה מלכתחילה, היא לא יכלה להתקיים לאורך זמן. לכן, אף שהרוויחו את חייהם בעולם הזה בזכות השלום שביניהם, הם עתידים לתת את הדין בעולם הבא [משכיל לדוד, פרדס יוסף].