בשעת משבר ומלחמה, מגיעה לאברם הבשורה הקשה על שביית בן אחיו. רגע זה חושף את מעמדו הייחודי של אברם בארץ כנען, את זהותו המובחנת ואת מערכת הקשרים החברתיים שבנה עם שכניו.
המילה הַפָּלִייט בה"א הידיעה מתארת על פי הפשט את האדם שנמלט מן המלחמה ומן השבי, וייתכן שהיה היחיד שנותר בחיים כדי לבשר את הבשורה [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רלב"ג, בכור שור, חזקוני]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב פרשני המדרש מזהה את הפליט כדמות ספציפית וידועה – עוג מלך הבשן. הפרשנים חלוקים מאיזו סכנה ניצל עוג: יש הסבורים כי הוא פלט ממלחמת המלכים שבה הוכו הרפאים, ויש המרחיקים את עדותם וקובעים כי הוא הניצול היחיד שפלט ממימי דור המבול [מזרחי, רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, ברטנורא]. על פי גישה זו, הגעתו של עוג לא נבעה מדאגה ללוט, אלא ממניע אפל: הוא קיווה שאברם ייצא למלחמה, ייהרג בה, וכך יוכל עוג לשאת את שרה לאישה [מזרחי, רש"י, מלבי"ם, חזקוני, דברי דוד]. מסורת מדרשית חלופית מזהה את הפליט כמלאך מיכאל, אשר ניצל ונפלט מידו של שר הרוע סמאל כאשר ה' הפיל אותו ממקומו [קיצור בעל הטורים, רבנו בחיי, פענח רזא, דעת זקנים].
התואר הָעִבְרִי המוענק לאברם טוען בחובו משמעויות רבות המשלבות משפחה, גאוגרפיה, שפה ואידיאולוגיה. מבחינה משפחתית, הוא מתייחס להיותו מבני בניו של עבר [רד"ק, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר], ומבחינה גאוגרפית הוא מעיד על כך שבא מעבר הנהר והוא נכרי בארץ [שד"ל, מזרחי, רש"י]. בנוסף, משפחת אברם ייחדה את עצמה בכך ששמרה על הלשון העברית המקורית בעוד שאר העמים אימצו שפות אחרות [רד"ק, הכתב והקבלה]. מעבר לכך, התואר מבטא את עמדתו הרוחנית הייחודית: אברם עמד מן העבר האחד של האמונה באל יחיד, בעוד כל העולם ניצב מן העבר הנגדי [ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
הפרשנים מציעים מניעים שונים לשימוש בתואר זה דווקא כאן. יש המסבירים כי הפליט פנה אל אברם משום שידע שהוא ולוט חולקים מוצא עברי משותף, וקיווה שקרבה זו תעורר את אברם לצאת לעזרת קרובו [שד"ל, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי ציון היותו עברי, כלומר זר ונודד, נועד להדגיש את חוסר האונים כביכול של אברם, מתוך מחשבה שאין לו סיכוי במלחמה [הטור הארוך, פענח רזא, ברטנורא]. גישה נוספת טוענת כי דווקא אמונתו הייחודית של אברם העברי היא שנטעה בפליט את התקווה כי ה' יעשה עמו נס וישנה את פני המערכה [העמק דבר].
למרות היותו זר, הכתוב מדגיש וְהוּא שֹׁכֵן בקרב תושבי הארץ. פועל זה אינו מציין רק מיקום פיזי, אלא מעיד על יחסי שכנות טובים, ישיבה של קבע ומערכת חברתית יציבה ושלווה, המאפשרת לאברם לשמור על ייחודו מבלי להיטמע בסביבתו [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
שכנות זו התגבשה לכדי ברית רשמית, שכן שכניו וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־אַבְרָם. מדובר בהסכם של ערבות הדדית לעזרה בעת צרה ומלחמה, שבזכותו יצאו ענר, אשכול וממרא לסייע לאברם במערכה [רד"ק, מלבי"ם, בכור שור, שטיינזלץ]. מעניין לציין כי לא אברם הזר הוא שביקש את חסותם, אלא המקומיים הם שראו את גדולתו וביקשו לצרף אותו אליהם ולכרות עמו ברית [רש"ר הירש, לבוש האורה, ברכת אשר]. יש אף המפרשים ברית זו כברית של אמונה, שבה שכניו של אברם קיבלו על עצמם את אמונתו בה' [העמק דבר]. התייחסות מיוחדת ניתנת לממרא הָאֱמֹרִי, ששמו נדרש מלשון "אמירה", שכן על פי המדרש הוא היה היחיד מבין בעלי הברית שייעץ לאברם למול את עצמו כאשר נצטווה על כך [רבנו בחיי].