לאחר הניצחון הצבאי והשבת הרכוש הרב, ניצב המצביא המנצח מול מלך סדום. במקום לנצל את זכותו לקחת את השלל, הוא מצהיר על ויתור אישי מוחלט, אך בד בבד מקפיד לשמור בקנאות על זכויותיהם של אלו שסייעו לו. הפסוק מציג מודל של מנהיגות וצדק, המשרטט גבול ברור בין חסידות אישית וויתור עצמי, לבין האחריות לדאוג לגמולם של אחרים.
המילה בִּלְעָדַי פותחת את ההצהרה, ומשמעותה היא בקשה להוציא את אברהם מן החשבון. הפרשנים מסבירים כי אברהם מכריז שכל עניין לקיחת השלל רחוק ממנו והוא מוותר עליו לחלוטין. מבחינה לשונית, ישנה מחלוקת האם האות יו"ד במילה היא כינוי שייכות, כלומר "חוץ ממני" [אבן עזרא], או שזוהי צורת רבים של המילה "בלעד" שמשמעותה "לא עוד" או "זולת", ללא שייכות אישית [רד"ק, שד"ל, חזקוני].
אברהם מסכים לקחת מן הרכוש רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים. נערים אלו מזוהים כעבדיו וילידי ביתו של אברהם [רש"י, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאברהם אומנם ויתר על חלקו, אך לא היה מוכן לשלם מכיסו על המזון שעבדיו צרכו בדרכם חזרה מהמלחמה. בנוסף, מבחינה משפטית, קשה מאוד להשיב רכוש שכבר נאכל ואיננו קיים עוד, ואברהם לא מצא לנכון להחמיר על עצמו מעבר לשורת הדין ולהחזיר את שווי המזון [תורה תמימה, פענח רזא, פרדס יוסף]. הנצי"ב [העמק דבר] מדייק שאברהם לא אמר "אשר אכלנו", שכן הוא עצמו אכל מלחמו שלו, אך מכיוון שהעבדים לחמו למען מלך סדום, הרי שעל מלך סדום לשאת בהוצאות מחייתם. פרשנות נוספת מציעה כי העבדים הושפעו ממידת הצדק של אברהם, ולכן גם הם לא לקחו לעצמם מאומה מהשלל, למעט המזון הבסיסי שהיו זקוקים לו [ביאור יש"ר].
הקבוצה השנייה המוזכרת היא וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי. בניגוד ל"נערים" שהיו עבדיו, ה"אנשים" היו בעלי בריתו, תלמידיו או שכיריו [העמק דבר, ביאור יש"ר]. כאן מתבטא עקרון משפטי ומוסרי: בעוד שאברהם רשאי לוותר על רכושו שלו, ואפילו על חלקם של עבדיו הנתונים למרותו, אין לו כל סמכות או רשות לוותר על שכרם של אנשים חופשיים שסיכנו את חייהם וטרחו במלחמה, וראוי שיקבלו את חלקם כנהוג [רד"ק, מלבי"ם, הטור הארוך].
לסיום, אברהם מזכיר את עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. רובם המכריע של הפרשנים מסכימים כי אישים אלו כלל לא השתתפו בלחימה עצמה, אלא נשארו מאחור כדי לשמור על הציוד, הכלים והמקנה של אברהם [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. אברהם קובע תקדים היסטורי לפיו גם מי שיושב בעורף ומשמש כמשמר זכאי לחלק שווה בשלל, בדיוק כמו הלוחם בחזית. ממעשה זה של אברהם, למד לימים דוד המלך וקבע זאת כחוק צבאי קבוע בישראל. הקביעה כי הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם נועדה להבהיר למלך סדום שאל לו להתערב בחלוקה או להעריך את השלל בעצמו; בעלי הברית ייקחו את המגיע להם באופן עצמאי ומכוח זכותם כראשי קבוצות, ואברהם מסרב לשמש כמתווך או לקחת את החלק בעבורם, כדי שלא לפגוע בכבודו מול מלך סדום [ספורנו, אור החיים].