לאחר הניצחון הגדול במלחמה, מתרחש מפגש טעון בין מלך סדום המובס לבין אברם המנצח. הצעתו של המלך נראית במבט ראשון כחלוקת שלל הוגנת, אך היא מקפלת בתוכה מאבק משפטי, מוסרי ורוחני עמוק.
עיתוי הפנייה אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי מלך סדום המתין וקיווה שאברם יחזיר לו את הכול מרצונו. אולם, כאשר ראה שאברם נותן מעשר מן השלל למלכי צדק, הבין המלך שאברם נוהג ברכוש כקניינו הפרטי ומתכוון להשאיר את הנותר לעצמו, ולכן מיהר להציג את דרישתו [רד"ק, מלבי"ם, בכור שור, אלשיך].
בדרישתו תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ, המלך אינו מבקש על חייו שלו, אלא דורש בחזרה את גופות השבויים, בני עירו שאברם הציל מהשבי [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הוא זקוק לאנשים אלו כדי ליישב מחדש את אדמתו החרבה שלא תישאר שוממה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, באומרו וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ, הוא מציע שהשלל יישאר בידי אברם.
הצעה זו מעוררת תמיהה ניכרת בקרב הפרשנים: מדוע המלך מעניק לאברם רכוש שכבר נמצא בפועל בידיו ונקנה על ידו כדין?
גישה אחת רואה בכך ניסיון פשרה ערמומי ומתנשא. מלך סדום טען כי מעולם לא התייאש מהרכוש שאבד במלחמה, ולכן מבחינה משפטית אברם הציל את השלל עבור כולם. המלך מציע כביכול פשרה: הוא יוותר על זכותו ברכוש, ובתמורה אברם יוותר על זכותו באנשים. בפועל, זו הייתה טענת שקר של מלך מובס שמנסה להפגין כוח, שכן הבעלים התייאשו לחלוטין מהשלל, ואברם זכה בו כדין. דרישתו של המלך לקבל בחזרה את מה שכבר אינו שלו, משקפת את "מידת סדום" האנוכית [אור החיים, מלבי"ם].
גישה אחרת מסבירה כי אברם, כאדם ירא שמים, ודאי לא רצה ליהנות מרכושם של אחרים. אולם לגבי השבויים המצב היה שונה: אלמלא זכה בהם אברם, הם היו זוכים בעצמם מן ההפקר והופכים לאנשים חופשיים. לכן אברם היה חייב לזכות בהם קודם מבחינה משפטית, ומלך סדום מבקש כעת להפוך את המצב ולקבלם אליו [העמק דבר].
פירוש ייחודי נוסף מציע שהרכוש שהמלך מדבר עליו אינו שלל המלחמה שבידי אברם, אלא הנכסים, הכספים והקרקעות שנותרו בתוך העיר סדום. מכיוון שעל פי ההלכה "מה שקנה עבד קנה רבו", ברגע שאברם זכה בשבויים כעבדים, הוא זכה אוטומטית גם בכל רכושם שנותר בעיר. לכן המלך מבקש את הנפשות, ומציע לאברם בתמורה לשמור לעצמו את הרכוש הרב שנותר בסדום עצמה [אדרת אליהו].
מעבר לפן המשפטי, מסתתר כאן מאבק רוחני. מלך סדום הרשע דיבר בחוכמה: הוא ידע שאומנותו של אברם היא "לעשות נפשות" ולקרב אנשים לאמונה בה', ולכן דרש דווקא את הנפשות תוך ויתור על הממון [צרור המור]. אולם, הסכמתו של אברם לוותר על השבויים ולהחזירם למלך סדום גבתה מחיר היסטורי כבד. בכך שמנע מאותם אנשים להיכנס תחת כנפי השכינה, נענש אברם, ובעקבות זאת נשתעבדו צאצאיו במצרים במשך מאתיים ועשר שנים [תורה תמימה, פרדס יוסף].