בעקבות תבוסתם של מלכי הכיכר במלחמה, הכתוב מתאר את מנוסתם אל עבר עֵמֶק הַשִּׂדִּים. אזור זה, שטרם הפך לים המלח, היה שטח פורה שנקרא כך משום שהיה מניק את יושביו בתנובתו כמו שדיים, או מלשון "סיד", שכן היו חופרים ושורפים שם אדמה לסיד [רבנו בחיי, חזקוני, מלבי"ם]. בעמק זה היו בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר. כפילות המילה בארות באה להדגיש כי היו שם בורות רבים [רש"י, מזרחי], והמילה מנוקדת באופן שונה מהרגיל (בסגול ובחטף סגול) בשל צורת הסמיכות [רד"ק, אבן עזרא]. באשר למהות הבארות, קיימות שתי גישות מרכזיות: הגישה האחת מסבירה כפשוטו, שאלו היו בורות המלאים בטיט רטוב, רפש או חומר אספלטי [רמב"ן, שטיינזלץ]. הגישה השנייה גורסת כי אלו היו בורות יבשים שנוצרו כתוצאה מחפירה והוצאת אדמה לצורך יצירת טיט לבנייה [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים].
כאשר הכתוב מציין וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה, הפרשנים חלוקים לגבי אופי הנפילה. דעה אחת רואה בכך תאונה הנובעת ממנוסה מבוהלת; המלכים נסו בחפזון כה רב עד שלא שמו לב לדרך ונפלו לבורות, מה שמעיד על גודל בהלתם שלא התמצאו אפילו באזור מגוריהם [רד"ק, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנפילה נעשתה בכוונה תחילה. המלכים השליכו את עצמם לתוך הבורות מרצונם כדי להסתתר ולהימלט, מתוך הנחה שהרודפים אינם מכירים את הסכנות באזור ויפחדו להיכנס לשם. טקטיקה זו אכן הצליחה, שכן המלכים המנצחים לא התעכבו לרדוף אחריהם, אלא הסתפקו בשבירת כוחם והמשיכו הלאה [אבן עזרא, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה, שטיינזלץ].
סביב היחלצותו של מלך סדום מהבורות התפתח דיון פרשני ענף המבוסס על מדרש האגדה. המדרש קובע כי מלך סדום נפל לתוך טיט טובעני, אך נעשה לו נס והוא יצא משם, במטרה לגרום לאומות העולם להאמין בנס הצלתו של אברהם מכבשן האש. הרמב"ן מקשה על כך נחרצות: כיצד נס שנעשה למלך עובד עבודה זרה יגרום לאנשים להאמין בה׳ או באברהם? הרי הדבר רק יחזק את אמונתם באלילים או בכשפים.
על קושיה זו מוצעים בפרשנים מספר כיוונים מרתקים:
הכיוון הראשון מסביר כי הנס כלל לא קרה מעצמו, אלא רק כאשר אברהם עבר באזור בדרכו חזרה מהמלחמה והביט אל הבור במטרה להציל את המלכים. הנס נעשה למען כבודו של אברהם, וכך כולם הבינו שזכותו של אברהם היא שפועלת [רמב"ן, רבנו בחיי, פרדס יוסף].
כיוון שני מתמקד בתפיסת הנסים של אותה תקופה: האומות האמינו אז רק בכוחות מאגיים הפועלים בתוך חוקי הטבע, ולכן הכחישו שאדם יכול לשרוד אש. ברגע שראו את מלך סדום ניצול ממוות ודאי בטיט באופן שחורג מדרך הטבע, הם נאלצו להודות שקיימים נסים על-טבעיים, וממילא האמינו שגם אברהם ניצל בדרך זו [מזרחי].
כיוון שלישי בוחן את הקשר המלחמה: אילו האלילים של מלך סדום היו אלו שהצילו אותו, הם היו עוזרים לו לנצח במלחמה ולא להגיע לבור שחת מלכתחילה. עצם העובדה שניצל רק לאחר שאברהם יצא להילחם וניצח, הוכיחה לכל שההצלה באה בזכות אברהם ואלוהיו [גור אריה, דברי דוד].
כיוון נוסף מציע כי מלך סדום בצרתו צעק והתפלל לה׳, ולכן ניצל, בעוד מלך עמורה קרא לאליליו וטבע. זו הסיבה שבהמשך הפרשה נזכר רק מלך סדום כמי שיצא בריא ושלם לקראת אברהם [משכיל לדוד].
לגבי שאר הלוחמים או שלושת המלכים האחרים, הכתוב מציין: וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. ייתכן שהם היו קלים ומהירים יותר מהמלכים שנפלו, ולכן הצליחו לברוח אל ההרים [רד"ק, ספורנו, ביאור יש"ר]. מבחינה דקדוקית, האות ה"א בסוף המילה הֶרָה מחליפה את האות למ"ד בתחילתה, ומשמעותה "להר" [רש"י, רד"ק]. הפרשנים מדייקים כי יש הבדל מהותי בין המילה "הָהָרָה" (שמשמעותה מנוסה אל הר ידוע ומסוים) לבין המילה הֶרָה שנכתבה כאן, שמשמעותה מנוסה עיוורת אל איזה הר שיהיה. מתוך הבהלה, כל אחד מהניצולים ברח אל ההר הראשון שזיהה בדרכו כדי למלט את נפשו [רש"י, ביאור יש"ר, ברכת אשר, מחוקקי יהודה].