מערכת הבריתות והמרידות של תקופת האבות מגיעה לנקודת רתיחה, כאשר חמשת מלכי כיכר הירדן מתאגדים למלחמה נגד ארבעת המלכים והמעצמות הגדולות מהצפון. לאחר שתים עשרה שנות שעבוד, המלכים המקומיים יוצאים למערכה בעמק השדים, צעד המעיד לדעת חלק מהמפרשים על פזיזותם ושפלותם, שכן הם בחרו להילחם באזור מסוכן מלא בבארות חימר, ללא יכולת נסיגה [צרור המור, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
התורה מפרטת את שמותיהם של ארבעת המלכים הראשונים, והפרשנים מסכימים כי שמות אלו אינם רק ציון היסטורי, אלא דרשה לגנאי המעידה על רשעתם העמוקה. מקובל היה ששמותיהם של מלכים ושופטים רשעים ישקפו את תכונותיהם ואת מעשיהם הרעים, והיות שהמלך נושא באחריות על דורו, שמו מקפל בתוכו גם את חטאי בני עירו [בכור שור, גור אריה, אדרת אליהו].
כך נדרשים השמות בפסוק: בֶּרַע מסמל אדם שהיה רע לשמים ורע לבריות. בִּרְשַׁע מצביע על כך שהתעלה והתבלט ברשעתו [רש"י, צרור המור]. שִׁנְאָב רומז להיותו שונא את אביו שבשמים, ויש המוסיפים ששנא גם את אברהם, אב המון גויים. שֶׁמְאֵבֶר מתפרש כמי ששם לעצמו אבר וכנפיים כדי לעוף ולמרוד בה' [רש"י, צרור המור, מזרחי]. אגב הזכרת העיר צְבוֹיִם, הנכתבת במקור חסר (צביים) ונקראת צבוים, יש הדורשים כי ארץ זו הייתה קלה ומהירה כצבי [פענח רזא, חזקוני].
בניגוד לארבעת המלכים הראשונים, הכתוב משנה ממנהגו בסוף הפסוק ומציין את וּמֶלֶךְ בֶּלַע ללא הזכרת שמו הפרטי. רוב המפרשים מדגישים כי בֶּלַע הוא שמה של העיר ולא שם המלך [רש"י, מזרחי, ברטנורא]. השמטת שם המלך נובעת מכך שהוא ובני עירו לא הגיעו לדרגת הרשע העצומה של שאר ערי סדום. משום כך, התורה לא ראתה לנכון לפרסם את שמו לגנאי, ובזכות רשעתם הפחותה עיר זו ניצלה מאוחר יותר ממהפכת סדום [שד"ל, שפתי חכמים, ברטנורא]. דעה שונה מעט גורסת כי שמו של המלך עצמו היה אף הוא בלע, כשם עירו [חומת אנך].
סיבה נוספת להשמטת השם היא מעמדה השולי של העיר. הייתה זו עיר קטנה, מובלעת בין ערי סדום הגדולות, עם אוכלוסייה מועטה, ולכן מלכה לא היה מוכר וחשוב מספיק כדי ששמו יתפרסם על פני חוץ [רמב"ן, הטור הארוך, קונטרס חיבה יתירה]. הכתוב מוסיף ומבאר הִיא־צֹעַר, כלומר התורה משתמשת בשם העיר כפי שהייתה מוכרת וקיימת בימי משה. השם צוער נגזר מהמילה "מצער", המעידה על קטנותה של העיר ועל מיעוט עוונותיה [שד"ל, ביאור יש"ר, מזרחי]. מבחינה מסורתית, המילה הִיא בפסוק זה נכתבת עם האות יו"ד, וזהו אחד מאחד עשר מקומות בלבד בתורה שבהם מילה זו נכתבת בצורה זו ולא באות וי"ו [מנחת שי, חזקוני].