מסע הכיבוש של ארבעת המלכים נמשך מצפון לדרום דרך עבר הירדן המזרחי, עד לקצה הדרומי של ארץ ישראל. המלכים המשיכו להכות ולהכניע את העמים והשבטים שישבו באזור, עד שהגיעו לקצה מדבר סיני.
הפסוק מציין כי המלכים הכו את הַחֹרִי, שהיה עם חשוב מיושבי הארץ הקדומים שהתגורר באזור הר שעיר. הפרשנים מסבירים כי תבוסת החורים במלחמה זו לא הייתה מקרית, אלא חלק מהשגחת ה׳; המלכים החלישו והשמידו את יושבי הארץ הקדומים כדי להכין את הקרקע עבור בני עשו, שמאוחר יותר ירשו את הר שעיר, יכבשו את האזור מידי החורים ויתבוללו בהם [שד"ל, ביאור יש"ר, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי בְּהַרְרָם, קיימת מחלוקת פרשנית ודקדוקית לגבי משמעות המילה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם עצם שהוצמד לו כינוי שייכות, ומשמעותו היא "בהר שלהם", כלומר בהר שעיר. אף על פי שמבחינה תחבירית היה מצופה שייכתב קודם שם המקום ואז הכינוי, התחביר המקראי נוהג לעיתים להקדים את כינוי השייכות לשם המקום עצמו [רש"י, רד"ק, מזרחי, גור אריה, נתינה לגר]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כפועל, במשמעות של "בעלותם אל ההר". לפי פירוש זה, המלכים הכו את החורים תוך כדי טיפוס ועלייה להר שעיר [אבן עזרא, רלב"ג, חזקוני]. שורש המחלוקת בין הגישות נובע, בין היתר, מהבדלי נוסחאות בניקוד האות ה"א במילה זו, האם היא מנוקדת בפתח או בקמץ [רד"ק, מחוקקי יהודה].
משם המשיכו המלכים עד אֵיל פָּארָן, מקום המזוהה כעמק רחוק סמוך לגבול מצרים ולמדבר שבו חנו בני ישראל לאחר צאתם ממצרים [שד"ל, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הפרשנים דנים בהרחבה במשמעות המילה אֵיל. בתרגום אונקלוס תורגמה המילה כ"מישור". בעקבות זאת, מסביר [רש"י] כי המילה אינה מתארת מישור באופן כללי, אלא "איל" הוא שמו הפרטי של המישור הספציפי הנמצא בפארן. מנגד, פרשנים אחרים חולקים וסבורים כי המילה מתארת אילן, או מקום שבו גדלים עצים חזקים כאלונים. לשיטתם, מכיוון שעצים אלו נהגו לנטוע במישורים רחבים מחוץ לערים, אונקלוס תרגם את המילה לפי ההקשר הגיאוגרפי והמעשי שלה, שהוא המישור שבו נטועים האילנות, ולא כתרגום מילולי של עץ [רמב"ן, שד"ל].
את סיומו של הפסוק, עַל־הַמִּדְבָּר, מסכימים הפרשנים לפרש במשמעות של "אצל" או "סמוך". כלומר, המקום איל פארן ממוקם ממש על גבול המדבר [רש"י, חזקוני, נתינה לגר].