לאחר ניצחונם של ארבעת מלכי הצפון בעמק השדים, הצבא הכובש בוזז באופן שיטתי את האזור המובס בטרם יחל את מסעו חזרה. הפעולה הצבאית מתמקדת בלקיחת שלל רב, הכולל משאבים חומריים, בני אדם ואספקה, ומשקפת את אופיין האכזרי של מלחמות העולם העתיק.
הפרשנים נחלקו באשר להיקף ולמיקום הביזה. גישה אחת גורסת כי המלכים המנצחים נכנסו ללא התנגדות אל הערים שנשארו עזובות, ובזזו מתוכן ומבנותיהן את כל הנמצא [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המלכים כלל לא נכנסו לבזוז את ערי סדום ועמורה עצמן, אלא הסתפקו בלקיחת האוצרות והשלל שננטשו על ידי הצבא המובס בשדה הקרב [העמק דבר]. דעה ייחודית מציעה כי המניע הנסתר לכל המלחמה וללקיחת השלל היה למעשה המטרה ללכוד את לוט, בן אחיו של אברם [צרור המור].
באשר לתוכן השלל, המילה רְכֻשׁ מתייחסת בדרך כלל למטלטלין ולמקנה [רד"ק]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי בהקשר זה המונח כולל בתוכו גם את בני האדם שנישבו. תושבי המקום נלקחו בכוח, נטולי רצון משלהם, והפכו לחלק בלתי נפרד מרכוש האויב [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. המילה אׇכְלָם מתארת את לקיחת המזון שנדרש לצבא המנצח. לא מדובר היה רק בצידה צבאית בסיסית, אלא בבזיזת מאגרי המזון העצומים שנאגרו בבתיהן של ערים עשירות ומפונקות אלו [רד"ק, רש"ר הירש]. לקיחת אוצרות המלכים ומזון לצרכי המלחמה הייתה המנהג המקובל של צבאות בעת העתיקה [העמק דבר].
בסיום הפעולה, הכתוב מציין וַיֵּלֵכוּ. מילה זו, שכפילותה בפסוק הבא מעוררת פליאה [ברכת אשר על התורה], מאפיינת את דרכם של צבאות פשיטה עתיקים: מטרתם לא הייתה לכבוש את הארץ כדי להתיישב בה, אלא להחריב, לרוקן אותה מכל הבא ליד, ולהותירה שוממה [רש"ר הירש]. מסעם חזרה צפונה אל מקומות מוצאם [ביאור שטיינזלץ] עבר דרך עבר הירדן המזרחי, באזורי הגלעד והבשן שכבר היו משועבדים להם, וזאת כדי להימנע מעימותים צבאיים מיותרים עם שאר מלכי כנען שישבו בצד המערבי [ביאור יש"ר].