לאחר הניצחון הפלאי של אברהם על ארבעת המלכים, מלכי צדק יוצא לקראתו ומברך את ה׳ על ההצלה, ולאחר מכן מתבצעת נתינת מעשר. פסוק זה מקפל בתוכו שאלות תיאולוגיות על סדר הברכות, הגדרת האויב, ומחלוקת פרשנית עמוקה בשאלה מי נתן את המעשר למי ומאיזה רכוש.
וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן
הפרשנים עומדים על כך שמלכי צדק בירך קודם את אברהם (בפסוק הקודם) ורק לאחר מכן את ה׳. הגישה המרכזית בחז"ל היא שעל הקדמת ברכת העבד לברכת קונו, נענש מלכי צדק (שהוא שם בן נח) והכהונה ניטלה ממנו ועברה לאברהם [אור החיים, ר׳ יוסף חיים, חזקוני, ריב"א]. עם זאת, מספר פרשנים מלמדים זכות על מלכי צדק ומסבירים את ההיגיון בסדר הברכות: אברהם היה היחיד בדורו שהכיר את בוראו, ולכן אך טבעי שהברכה תופנה קודם אליו. כאשר אברהם מבורך, הדבר גורם לכל רואיו לברך ולהודות לה׳, בניגוד לגויים שהיו כפויי טובה ותולים את ההצלחה בכוחם או באליליהם [ר׳ יוסף חיים, מלבי"ם]. השימוש בתואר אֵל עֶלְיוֹן נועד להשמיע לאוזני עובדי האלילים כי ה׳ הוא השליט הבלעדי על העליונים והתחתונים [רד"ק], וברכה זו מבטאת את ההכרה בכך שניצחון כה אדיר של מעט אנשים מול ארבעה מלכים חזקים אינו דרך הטבע, אלא נס גלוי [ביאור יש"ר, ספורנו].
אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה מִגֵּן היא מסר, נתן או הסגיר [אבן עזרא, שד"ל, רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. רש"ר הירש מוסיף כי השורש קשור למילה "חינם", כלומר ה׳ הפך את האויבים לחסרי ערך ומסר אותם לידיו של אברהם. באשר למילה צָרֶיךָ (אויביך), עולה השאלה מדוע הם מוגדרים כאויבי אברהם, הרי המלחמה המקורית לא הייתה נגדו. ההסבר הוא שברגע ששבו את לוט בן אחיו, הם הפכו לאויביו [רד"ק]. יתרה מכך, אמרפל הוא למעשה נמרוד, אויבו האידיאולוגי המפורסם של אברהם, והמלכים כיוונו את התקפתם על לוט מתוך מטרה ברורה לפגוע בסופו של דבר באברהם עצמו בגלל מלחמתו באלילות [העמק דבר, הכתב והקבלה].
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל
חלק זה של הפסוק מעורר מחלוקת פרשנית מרתקת בשאלה מי נתן את המעשר למי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאברהם הוא זה שנתן את המעשר למלכי צדק, משום שמלכי צדק היה כהן לה׳, ואברהם רצה להפריש "חלק גבוה" לכבוד השם [רמב"ן, אבן עזרא, מזרחי, רש"י]. אולם, גישה זו מעוררת קושי: מאיזה רכוש נתן אברהם את המעשר? הרי הוא נשבע שלא ייקח לעצמו "מחוט ועד שרוך נעל" משלל סדום. על כך עונות שתי תפיסות:
האחת גורסת שאברהם לא נתן משלל המלחמה כלל, אלא הפריש מעשר מתוך רכושו הפרטי והמקורי שהביא עמו מביתו [רש"י, גור אריה, דברי דוד, משכיל לדוד, ברכת אשר].
השנייה טוענת שאברהם אכן עשר מתוך שלל המלחמה. על פי ההלכה, אברהם זכה בשלל כדין "מציל", ולכן טרם השבת הרכוש למלך סדום, הוא הפריש ממנו את המעשר הראוי לה׳ [רמב"ן, הטור הארוך, ריב"א, בכור שור]. נתינת מעשר מרכוש שהושג בדרך נס מדגישה שכל קנייניו של האדם, ולא רק אלו שעמל עליהם, שייכים לה׳ [חומש קה"ת].
מנגד, קיימת גישת מיעוט [רד"ק בשם אביו, הטור הארוך בשם ר׳ יוסף קמחי, חזקוני, מחוקקי יהודה] הטוענת כי מלכי צדק הוא זה שנתן את המעשר לאברהם. לפי פירוש זה, מלכי צדק ראה שאברהם מסרב לקחת דבר ממלך סדום בגלל שבועתו, ולכן העניק לו בעצמו עשירית מן הרכוש שהוצל, כחלק המגיע לו מן הדין על טרחתו והצלת השלל.
ברמה הרעיונית, מצוות המעשר מבטאת את ההכרה שה׳ הוא מקור השפע. המעשר אינו רק "עשירית", אלא הפעולה שחותמת את הסכום והופכת אותו לשלם. פעולה זו מזכירה לאדם שגם המטבע העשירי או המאה, שנראים כתוצר טבעי של עמלו, הם מתנה ישירה מהשגחת ה׳ ממש כמו המטבע הראשון [רש"ר הירש], ומקשרת את כל העשייה האנושית אל הקדושה [צפנת פענח, צרור המור].