כאשר אברם מקבל את הבשורה על שביו של לוט, הוא מתגלה כמנהיג שבטי בעל עוצמה וכאדם בעל נאמנות משפחתית עמוקה. על אף שלוט הוא למעשה בן אחיו, ולאחר שהשניים נפרדו על רקע מריבה, הכתוב מכנה אותו אָחִיו. הפרשנים מסכימים כי כינוי זה נועד להדגיש את צדקתו של אברם ואת יחסו האוהב; הוא לא נטר טינה על העבר, אלא פעל במסירות כאילו היה זה אחיו ממש, מתוך הבנה שהמלכים שבו את לוט דווקא בשל קרבתו אליו [צרור המור].
לקראת היציאה לקרב, הכתוב מתאר: וַיָּרֶק. לביאור מילה זו קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה והרווחת מפרשת את המילה מלשון חימוש, הצטיידות בכלי נשק והכנה צבאית לקרב [אבן עזרא, רד"ק, ספורנו, רש"י, מלבי"ם]. הגישה השנייה מפרשת מלשון "הרקה" והוצאה. לפי פירוש זה, אברם הוציא את אנשיו מתוך בתיהם ומתוך המסגרת המוגנת והמבודדת שבה חיו עד כה אל עבר זירת המלחמה [שד"ל, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. גישה שלישית רואה בכך פעולה של צמצום וסינון: אברם מיעט את צבאו ושילח לביתם את אלו שיראו מן המלחמה בשל חטאיהם, כדי שזכותם הרוחנית היא שתנצח ולא ריבוי הצבא [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
בנוסף, יש המפרשים את המילה וַיָּרֶק בהקשר רוחני. דעה אחת גורסת כי אברם "הוריק" וביטל אותם מלימוד התורה לטובת יציאה למלחמה, פעולה שעליה נענש מאוחר יותר בגלות מצרים על כך שעשה גיוס כפוי בתלמידי חכמים [הרא"ש, תורה תמימה]. מנגד, יש הסבורים כי אברם דווקא העמיק איתם בלימוד התורה וההלכה כהכנה לקרב, שכן זכות התורה היא כלי הנשק האמיתי המגן במלחמה [העמק דבר].
האנשים שאברם לוקח עמו הם חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. חלק מהמפרשים מסבירים כי אלו היו משרתים ועבדים שנולדו בביתו, ואותם אימן וחינך לטקטיקות מלחמה וגבורה כראוי לבית גדול כשל אברם [אבן עזרא, רלב"ג, חזקוני]. לעומתם, פרשנים אחרים מדגישים כי מדובר בתלמידים שחונכו על ידו בדרך האמת, לעבודת ה' ולמוסר, ועד לאותו רגע נשמרו מבודדים מהשפעתה הרעה של סביבתם האלילית [רד"ק, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
מספרם עמד על שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. למרות שמדובר בכוח קטן יחסית מול ארבעה מחנות אדירים, אברם בחר לקחת אותם עמו כדי לפעול בדרך הטבע ולא לסמוך על נס גלוי בלבד. הוא עשה את ההשתדלות האנושית המקסימלית, מתוך אמונה שה' ישלים את החסר ויעניק לו את הניצחון אל מול חוסר הסיכוי הטבעי [כלי יקר, גור אריה, שפתי כהן].
אברם רודף אחר המלכים במרוצה ובאופן מפתיע עַד־דָּן. אזכור השם "דן" מעלה שאלה, שכן העיר נקראה בשם זה רק דורות רבים לאחר מכן, בימי השופטים. רוב הפרשנים מסבירים כי משה רבנו כתב זאת בנבואה על שם העתיד, או שמדובר במקום אחר לגמרי שנקרא כך כבר באותה תקופה, כגון עיר הממוקמת במקורות הירדן, אליה הגיע אברם כדי לאגף את אויביו [רד"ק, שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. לצד הפירוש הגיאוגרפי, קיימת מסורת מדרשית המסבירה כי כאשר אברם הגיע לדן, תשש כוחו והוא לא יכול היה להמשיך לרדוף. הסיבה לכך היא שראה בנבואה כי עתידים צאצאיו להעמיד שם עגל ולעבוד עבודה זרה, ובעקבות גילוי זה הסתלקה ממנו השכינה [רש"י, כלי יקר, תורה תמימה, פרדס יוסף].