בראשית, פרק ד׳, פסוק י״ד

עונשו של קין מנתק אותו משורשיו, והוא חש כי הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שכן הארץ מסרבת להעניק לו מכוחה והוא מורחק ממקומות הקודש. בעקבות זאת הוא קובע וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר, ביטוי לסילוק ההשגחה והגנת ה' או לבושה עמוקה המונעת ממנו לשאת את פניו. משאיבד את צלם האלוהים שהגן עליו ואת מקומו בחברה, הוא נותר חסר מנוח ומבועת מהגזרה וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ. במצבו המופקר הוא חרד כי וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, בין אם יהיו אלו חיות טרף ובין אם קרובי משפחה שיבקשו לנקום את דם הבל. זעקה זו עשויה לבטא תלונה וייאוש מפני עונש כבד מנשוא, אך מנגד גם וידוי והצדקת הדין מתוך משאלה שמיתתו תהווה כפרה שלמה על הרצח.