בראשית, פרק ד׳, פסוק כ״ה

לאחר נתק של מאה ושלושים שנה בעקבות האבל וגזירת המוות, אדם שב לאשתו כדי להבטיח את קיום האנושות בחיבור שנחווה כהתחלה חדשה, וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ. וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, שם המבטא הן את העובדה שהילד ניתן לה במתנה והן את היותו היסוד שעליו ייבנה העולם. מתוך ענווה שנוצרה בעקבות השכול, חוה רואה בילד חסד מהכוח העליון ומצהירה כִּי שָׁת־לִי אֱלֹהִים. היא מכנה אותו זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, שכן הוא ניחן באיכות רוחנית שונה מאחיו ובא בדיוק במקומו של הבן שאבד. מכיוון שמעשה הרצח החריב את עתיד השושלת, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן, ההמשכיות האנושית הייתה חייבת להגיע ישירות מאת ה' כיסוד טהור ונפרד.